ובחנוני נא בזאת
27/05/2011 11:08:57
ובחנוני נא בזאת
הנתינה בימינו תופסת תאוצה בדמות של יוזמות פרטיות , מקומיות , עמותות למינם ולאחרונה נוסף תקן ישראלי שנקרא ת"י 10000 לאחריות חברתית שאחד מפרקיו הינו התרומה לקהילה. היהדות מתהדרת בהליכים מוסדרים ומסודרים של נתינה . האמור בתורה מתייחס בפירוט רב לנתינה מפרי הארץ כי אבותינו אנשי אדמה היו וחלק התרומה הכספית נזכר אף הוא במספר מקומות בתורה.
הנביאים זעקו את זעקת היתום והאלמנה ודרשו מהעם לגלות אחריות חברתית , כי רק כאשר יש אחריות של האדם כלפי השני יש קיום מוצדק לחברה בריאה ולחברה בכלל. הנביא מלאכי אומר בצורה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים 'הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי, וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי' (מלאכי ג, י), ואמרו חכמים בכל דבר אסור לנסות את ה' חוץ מדבר זה, כדכתיב 'וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת'". והוא על פי הגמ' בתענית ט, א. מה אנו רוצים היום אם לראות את הכנרת מלאה במים ? יש מצווה להפריש מעשר מכל רווח שיש לאדם, וכפי שלמדו חכמים מהפסוק (דברים יד, כב): "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה". ואמרו חז"ל (בספרי שם): אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר, אבל רווחים מריבית וסחורה וכל שאר רווחים מניין? תלמוד לומר ´את כל´. שהיה יכול לומר הכתוב "את תבואתך", ולמה נאמר "את כל" - ללמדנו שצריך להפריש מעשר גם מריבית וסחורה ומכל דבר שאדם מרוויח בו. וזהו שנדר יעקב אבינו בצאתו לחרן, שאם ה´ יהיה עימו וישמור עליו ויתן לו לחם לאכול ובגד ללבוש - "כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כח, כב), היינו שיפריש מעשר לצדקה. בתלמוד (תענית ט, א) דרשו חכמים על הפסוק (דברים יד, כב): "עשר תעשר" - "עשר בשביל שתתעשר".
לנוחות הקוראים צירפתי תקציר ענייני של תרומות ומעשרות
תרומה גדולה
ניתנת לכוהנים בלבד , נאכלת בטהרה גם ע"י אשתו ובניו הרווקים ועבדיו הכנענים וכהנים אחרים. העונש על אכילת תרומה טמאה, או אף על אכילת תרומה טהורה על ידי זר - הינו מיתה בידי שמים. דין תרומה טמאה הוא השמדה, אך עם זאת, רשאי הכהן להפיק הנאה מהתרומה בשעת השמדתה, כל עוד זוהי צורה רגילה לאותה תרומה (כגון האכלת שעורים לבהמה, או הדלקת נר בשמן זית), שאיננה אכילה.
מהתורה אין לתרומה שיעור, חיטה אחת פוטרת שדה שלם, אך קבעו לה מידה: אחד חלקי שישים מהיבול זאת מידה רעה, אחד חלקי חמישים זאת מידה בינונית, ואחד חלקי ארבעים זאת מידה טובה. הנוהג כיום הוא שהתרומה ותרומת המעשר, שאסורות באכילה ובעלות קדושה, מוצנעות בצורה מכובדת (בדרך כלל על ידי הנחתן בפח הזבל, לאחר עטיפתן בשקית אטומה). תרומה גדולה היא התרומה היחידה מתוך כל התרומות והמעשרות שהעונש ללוי או ישראל אם אכל אותה במזיד הוא מיתה בידי שמים, אבל אכילה בשוגג מחייבת את האוכל לשלם קרן וחומש
מעשר ראשון
המעשר הראשון הוא עשירית מהיבול שנשאר לאחר הפרשת התרומה, שבדרך כלל ניתנת אל בן שבט לוי, אך בתקופת עזרא הסופר נקנסו הלויים והועברה הנתינה אל הכוהנים. המעשר הראשון אמנם ניתן ללויים אך הוא חולין גמור ומותר לכל אדם לאוכלו ברשות בעליו הלוי. מעשר ראשון בזמן הזה - המעשר ראשון, אינו בעל קדושה, ולכמה דעות נפרש רק באופן סמלי (הגדרת חלק מסוים של הפירות באמירתו שהוא מעשר -כלומר לקבוע מקומו בעת אמירת "סדר ההפרשה") ואינו ניתן ללוי, ולאחר סיום ההפרשה הוא נאכל עם שאר התוצרת לכל אדם.
תרומת מעשר
הלויים נדרשים להרים גם הם מהמעשר שהם מקבלים חלק לכהן, וחלק זה נקרא "תרומת מעשר": ה"מעשר מן המעשר" נחשב כ"קודש" ונקראת "תרומה" וכל דיני תרומה חלים עליו.
מעשר שני
בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית למניין שנות מחזור השמיטה צריך החקלאי להפריש מעשר שני בנוסף על המעשר הראשון. מעשר שני הינו מעשר מיוחד שאינו ניתן לאף אדם. על החקלאי לאכול את המעשר השני בקדושה ובטהרה בירושלים. אם חושש החקלאי שהיבול ייהרס עד שיגיע לירושלים ויאכל אותו בקדושה ובטהרה, הוא רשאי להמיר את היבול בכסף (בתהליך הנקרא "פדייה") ולעלות עם הכסף הזה לירושלים ושם לקנות בכסף אוכל, ולאוכלו ב"קדושת מעשר" (ואסור לקנות עם הכסף משהו שלא לצורך אכילה ושתייה). ההיגיון הערכי העומד מאחרי המעשר השני מיוחד ביחס לעומד מאחרי שאר התרומות והמעשרות: למעשה, האדם 'מתיר' את האוכל באכילה שהיה אסור עד כה. אכילת מעשר שני מותנית בקיום בית המקדש.
לפיכך, מעשר שני שאינו ניתן לאכילה "מחולל" על גבי מטבע. בשונה מ"פדייה" שנהגה בזמן המקדש, הערך של המטבע שעליו מחללים את התבואה יכול להיות קטן ביותר. לאחר החילול, הקדושה למעשה "עוברת" מהפירות אל המטבע, והפירות מורשים באכילה, אך יש לנהוג במטבע בקדושה. מעשר שני הוא למעשה היחיד מבין המעשרות שנוהג גם היום, ללא שינוי.
מעשר עני
בשנה השלישית והשישית למחזור השמיטה, במקום מעשר שני, מופרש מעשר עני, אשר ניתן כמתנה לעניים נוסף על שאר מתנות העניים המוזכרות בתורה. עם זאת, כדי למנוע סרבול מיותר, רשאי החקלאי להלוות לעני כסף, ולנכות את דמי החוב ממעשר העני, ובעצם להשאירו אצלו.
ואסיים ברעיון בזכות הנתינה וכל מי שעוסקים בנתינה יעידו ממקור ראשון כמה סיפוק יש בנתינה כי תכונה זו מושרשת בליבנו ומי שזוכה לפתוח את ליבו ולעסוק בכך יבוא על שכרו עד בלי די.
טורנוסרופוס הרשע ורבי עקיבא
בגמרא בבא בתרא דף י' ע"א יש דו שיח בין טורנוסרופוס הרשע ורבי עקיבא: "שאל טורנוסרופוס את רבי עקיבא אם הקב"ה אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו כדי שנינצל אנו בהם מדינה של גיהנום". טורנוסרופוס מבין, שעיקרה של הצדקה הוא במלוי מחסורם של עניים, ואם כן מדוע הקב"האינו ממלא את מחסורם? וענה לו רבי עקיבא: לא זהו עיקר הצדקה, אלא כדי שנינצל אנו בהם מדינה של גיהנום. הנתינה והחסד הם העיקר ואם לא יהיו עניים לא נוכל לעשות מעשי חסד וע"י כך לא נזכה את עצמנו להדבק במדותיו של הקב"ה שהיא ענינה העיקרי של הצדקה וכך נינצל מדינה של גיהנום בהיותנו נדיבים ובעלי מעלה אלוקית.
העני עושה עם בעל הבית.
במדרש רבה על מגילת רות (פרשה ה' סימן ט') מובא: "תני בשם ר' יהושע יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית, שכן אמרה רות לנעמי: שם האיש אשר עשיתי עמו היום, ולא אמרה אשר עשה עמי, אלא אשר עשיתי עמו. הרבה פעולות והרבה טובות עשיתי עמו בשביל שהאכילנו פרוסה אחת". המדרש ברות מלמדנו על היחס שבין הנותן והמקבל אף שהמקבל מקבל צדקה, אולם מעלת הנתינה עולה על גביה ביתר שאת ויתר עז, עד שנחשב שהעני עשה עם בעל הבית יותר מאשר בעל הבית עושה עם העני. כי העני הופך את בעל הבית לנותן ולאדם בעל מדות, וזהו קנין רוחני חשוב ביותר מאשר השלמת המחסור החומרי של העני.
קורא נכבד
השקעתי זמן ומחשבה בכתיבת המאמר , אשמח לקבל התייחסות או לכל הפחות תעשו "לייק" שאני אדע שהיה לכם נחמד .