מה החיבור בין טקסיות החתונה לרוח היהדות ולמסורת ?

לקט רעיונות לחתן וכלה

הקניין

מייחדים שני עדים כשרים ושני ערבים על ההתחייבויות הכספיות שבשטר הכתובה העדים מקבלים קניין מהחתן והכלה ומאבות החתן והכלה ומן הערבים. כיצד נעשה הקניין? העד מקנה את מטפחתו לחתן והחתן מגביה את המטפחת ובכך הוא מביע את הסכמתו לכל התחייבויותיו אל הכלה.

החתן מחזיר את המטפחת לעד וזה שולח את המטפחת לכלה שאף היא מגביהה ומביעה את גמר הקניין בהסכמה על התחייבותה כלפי החתן וכך עובר העד ומוסר את המטפחת לאבות ולערבים וכל אחד ואחד מגביה ומקבל קניין כהסכמה על התחייבויותיהם השונות.

שמלת חופה

נהוג, שהכלה לובשת ביום חופתה שמלה לבנה, סמל לטוהר: כי נמחלו עוונותיה ביום זה , ועתה היא טהורה מחטאיה . ויש מי שהסבירו , כי מקור המנהג שבנות ישראל היו יוצאות בכלי לבן (בגדים לבנים) שאולים בימי ט"ו באב ויום הכיפורים, "שלא לבייש את מי שאין לה". כי כשהכלה לובשת שמלת כלולות , אין להסיק מכך על מצבה הכלכלי אם ענייה היא או עשירה וכך לא תתביישנה אלה שאין להן

האהבה והנתינה

מסופר על הרב דסלר, שהיה מברך כל תלמיד ומתלמידיו, שביקש את ברכתו ליום הנישואין:? יהי רצון שתזכו להעניק ולתת כל אחד מבני הזוג עד כמה שיוכל לזולתו כי אז תשרור בתוכיכם אהבה שלמה". הנתינה ההדדית היא היסוד לנישואין מושלמים.

אומנותו של בורא

מטרוניתא אחת שאלה את רבי יוסי בן חלפתא: לכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו? אמר לה: לשישה ימים. אמרה לו: ומאותה שעה ועד עכשיו מה עושה? אמר לה: יושב ומזווג זיווגים, בתו של פלוני לפלוני . אמרה לו: וזוהי אומנותו? אף אני יכולה לעשות כן. כמה עבדים וכמה שפחות יש לי, ובשעה קלה אחת אני יכולה לזווגם. אמר לה: אם קלה היא בעיניך, קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים-סוף. הניחה רבי יוסי בן חלפתא והלך לו. מה עשתה? נטלה אלף עבדים ואלף שפחות , והעמידה אותם שורות שורות ואמרה: פלוני יישא פלונית ופלונית תישא לפלוני, וזיווגה אותם בלילה אחד. למחר באו לפניה זה ראשו פצוע, זה עינו שמוטה, זה זרועו פורקה, זה רגלו שבורה. אמרה להם: מה לכם ? זה אמר איני רוצה בזו, וזו אמרה, אינה רוצה בזה. מיד שלחה והביאה לרבי יוסי בן חלפתא ואמרה לו: רבי אמת תורתכם. נאה ומשובחת היא, כל מה שאמרת, יפה אמרת (בראשית רבה ס"ד)

מנהגי נישואים

בדרך כלל מקובל שאבי הכלה קונה לחתן טלית ותמורתה נוהג אבי החתן לשגר לכלה תכשיט. בקהילות שונות מעניקים הורי החתן שעון זהב לכלה וכן עושה משפחת הכלה לחתן. יש משפחות הנוהגות שהורי החתן קונים פמוטות כסף לכלה והורי הכלה קונים חנוכייה או קופסת אתרוג מכסף לחתן. מנהגים אלה תלויים מאוד במסורת המשפחתית ובמצבן הכלכלי של המשפחות ואין במנהגים אלה משום חובה.

החינה

בחלק מעדות המזרח נוהגת משפחת החתן להביא לבית הכלה לפני יום החתונה עלים מיוחדים לצביעת כפות הידיים והרגליים של הכלה. ה"חינה" נקנית מכספי החתן. צביעה זו מלווה בטקס רב רושם , ואליו מוזמנים קרובים וידידים לבית הכלה. אם החתן טוחנת את ה"חינה" וצובעים את כפות הידיים והרגליים של הכלה ואף את כף ידו של החתן מאותה "חינה". יש המסבירים, כי צובעים כצורת מטבע כאיחולי פרנסה טובה לביתם. ויש טוענים כי לשם אירוע זה מתקשטת הכלה כדי למצוא חן בעיני החתן לפני החתונה לכן נקראת מסיבה זו "חינה" מלשון חן (יש המסבירים כי הצמח נקרא כך מלשון חן לפיכך בחרו בו. כי חינה היא תמרוק רווח אצל נשי המזרח לצביעת השיער או הציפורניים)

הפרישות וההתחדשות

אחד מהאושיות והיסודות בהשקפה היהודית הוא שהאדם מגיע אל סיפוקו ואושרו בחייו לא ברדיפה מתמדת להשגת תענוגות חומריים אלא בשימוש מאוזן ביסודות הטבע - אם האדם אינו מפריז בהם - בכמות או באורך הזמן - סופו להגיע לאושר ולספוק האמיתי. הרי דרך הטבע היא שכל דבר אהוב ככל שיהיה החביבות מתמעטת וההתלהבות מצטננת לאחר שגרה מתמדת עד שמואסים בו. כך גם בחיי האישות והאהבה . שגרת החיים עלולה לצנן את היחסים התקינים בין בני הזוג. וכדי להבטיח התמדה שלחיי אושר בנישואין באים חוקי הטהרה לאזן את התשוקה ולהפיח בין בני הזוג תחושה של התחדשות מידי חודש בחודשו בקביעת ימים שבהם עליהם להימנע מקיום יחסי אישות. לו חיי הפרישות היו נובעים רק מהסכמה בין בני הזוג ולא ממצווה אלוקית היה חשד שמא התמעטה אהבתו של אחד מבני הזוג והיה נגרם מתח בחיי הנישואין. לכן באה הקביעה האלוקית ומשפיעה מכוחה הרב על האמונה ועל ההסכמה המוחלטת שביניהם.

מדוע אין מברכים "שהחיינו" בנישואים

ברכת שהחיינו נאמרת רק בשעה שבקיום המצווה נשלמה מלאכתה, כגון: נטילת לולב, או אכילת מצה. אך בנישואי בני הזוג, עדיין לא נסתיימה המצווה, כי עיקרה היא בהשלמת המצווה פרו ורבו... (חופת חתנים )

הטבילה

בשעת טבילה האישה צריכה להימצא כולה בתוך המים - ושהמים יכסוה מכף רגל עד ראש. אסור ששיערה אחת תישאר בחוץ. לכן יש להיכנס לתוך המקווה ולעמוד על קרקעיתו. הידיים פשוטות ואינן צמודות לגוף, והרגליים מרוחקות זו מזו. כמו כן אין לקפוץ את אגרופי היד כדי שהמים יגיעו לכל מקום בגוף, טובלים בכפיפה חופשית בבת אחת את כל הגוף. בעת טבילתה תשגיח הממונה על המקווה, שתהא הטבילה כהלכתה. לאחר הטבילה האשה מוציאה את ראשה מן המים ומברכת: ברוך אתה ה` אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה.לאחר הברכה טובלת פעם שנייה.

שבת חתן שבת כלה

בעדות המזרח נהוג, שהחתן עולה לתורה בשבת שלאחר החתונה, בדרך כלל לעליית "מפטיר", ומתכבד לקרוא את ההפטרה (יש אף עדות, שבהם נוהגים להמטיר סוכריות על החתן). לאחר התפילה עושים קידוש לכבוד החתן והכלה. בעדות האשכנז נהוג , שהחתן עולה לתורה בשבת שלפני החתונה ל"מפטיר" ו"ההפטרה", ולאחר עלייתו הנשים משליכות סוכריות על החתן, וילדי בית הכנסת אוספים אותם. לאחר התפילה עושים קידוש ובו נהוג , שרב בית הכנסת מברך את החתן, והחתן משיב לו בדרשה. לפי מנהג אשכנז אין הכלה מתראה עם החתן לפני החתונה. יש הנוהגים שלא להתראות מהשבת שלפני החתונה או אף שבוע שלם ויותר קודם החתונה. משום כך אין הכלה מופיעה בבית הכנסת בשבת החתן, אלא נשארת בבית, וחברותיה סועדות עימה. שבת זו נקראת בפי העם "שבת כלה", משום כבוד הכלה, שחברותיה נמצאות עמה לשמחה.

שבת "ואברהם זקן"

השבת שאחרי החתונה נקראת - בעדות המזרח "שבת ואברהם זקן", לפי מנהג כמה מעדות המזרח מוציאים בשבת זו בבית הכנסת ספר תורה נוסף לכבוד החתן, ובעלייה לתורה קוראים לחתן מפרשת חיי שרה שבעה פסוקים מהפסוק "ואברהם זקן" עד "ולקחת אישה לבני משם", כשהחתן חוזר למקומו , שרים : "לך לשלום למקומך, רצה האלוקים את מעשיך, ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך".

סיבובי הכלה

יש המסבירים, שהכלה מסתובבת סביב החתן שבע הקפות לזכר שבעת התנאים האמורים בספר הושע באירוסין הסמליים שבין ה` לישראל. "וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים: וארשתיך לי באמונה וידעת את ה` ".מי שנוהגים שלושה סיבובים עושים זאת כנגד שלושת הדברים שהכלה מתקדשת בהם כסף שטר וביאה או כנגד שלושת הדברים שהאיש מתחייב לאשתו שארה כסותה ועונתה.

ההכנות לחופה

ביום החתונה נוהגים החתן והכלה כ"ביום הכיפורים", ומשום כך החתן והכלה צמים. יום זה הוא יום חשבון נפש ופתיחת מסכת חיים חדשה. יש מסבירים, כי החתן צם ביום חופתו, ומשום שהוא דומה למלך, והלכה מחייבת את המלך לצום ביום הכתרתו מפני חשיבות המאורע העתיד להתרחש.

כשחופה נערכת בלילה, הצום נמשך עד החופה אך אם החופה נעשית בשעה מאוחרת בלילה, רשאים בני הזוג לאכול עוד לפני החופה, עם "צאת הכוכבים". אם החופה נערכת בימים שאין אומרים בהם "תחנון" אין צמים בהם. אין עורכים חופה בימים של חול המועד, משום שאין מערבבים שמחה בשמחה, כמו כן אין מתחתנים בימי עצב כמו ב"ספירת העומר" ו"בין המצרים". נהוג, שביום החופה אין משאירים את החתן והכלה לבדם, משום שנוהגים בהם כבוד כי כבודו של מלך המלווה תמיד בדרכו.

סדר עריכת חופה וקידושין

לפני עריכת החופה חותמים על הכתובה במעמד הרב, החתן, המחותנים ושני עדים. החתן מקבל לפני החתימה מטפחת מהרב והוא מרים אותה בידו הימנית ומחזירה לרב בכך נעשה "קניין סודר". משמעות קניין זה היא, כי תמורת ההנאה, שזכה החתן במטפחת זו לזמן מועט, הוא מביע את הסכמתו ונכונותו להתחייב על כל הנאמר בכתובה, והחתן חותם.

לאחר שהעדים חותמים על הכתובה, החתן הולך לחופה, מלווה באביה ובאב הכלה, המחזיקים בנרות. בדרכו הוא מכסה את פני הכלה בהינומה. מנהג לומר בשעת כיסוי פני הכלה: "אחותנו את היי לאלפי רבבה". הכלה הולכת אחרי החתן, מלווה באמה ובאם החתן. יש נוהגים לערוך את החופה תחת כיפת השמים, אות לברכה, שנתברך אברהם "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים ". כאשר הכלה ומלוותיה מגיעות אל מתחת לחופה , הן סובבות את החתן 7 פעמים ואחרי כן נעמדות, ופניהן לכוון מזרח. בשעת הסיבובים יש נוהגים, שהחזן אומר: "מי אדיר על הכל מי ברוך על הכל , מי גדול על הכל, מי דגול על הכל, הוא יברך את החתן ואת הכלה".

שושבינים

שני האבות מלווים את החתן לחופה ושתי האמהות את הכלה. המלווים האלה נקראים שושבינים. מקור המנהג בדברי המדרש שבשעת בריאת האישה לוו מלאכים את האדם הראשון מימינו ומשמאלו. בצד אחד היה המלאך מיכאל ובצד השני המלאך גבריאל. ומאז הנישואין הראשונים בעולם הנהיגו, כי כל חתן וכלה יזכו בליווי הוריהם. אם אחד מן ההורים התאלמן או התגרש, יש למצוא בני זוג (בעל ואשתו) אחרים, שילוו את החתן והכלה.

כיסוי הינומה

מקורה מרבקה אמנו שעליה נאמר ותיקח הצעיף ותתכס כאשר ראתה את יצחק בא לקראתה. יש משמעות ביחסים הנבנים בין בעל ואישה , וכיסוי ההינומה על ידי הבעל מדגיש את פריסת חסותו על אשתו וקבלת האחריות להגן על רעייתו ובני משפחתו לעתיד.

הכתובה

הכתובה היא שטר ההתחייבות, שכותב החתן לכלה ובו מפורטות כל ההתחייבויות שקיבל על עצמו לקראת נישואיהם, לפרנסה לכלכלה ולדאוג לשארה כסותה ועונתה כל זמן שהאישה בביתו. יש סוברים, שהכתובה היא חיוב מן התורה: כמו כן החתן מתחייב לשלם לה סכום כסף, אם יתגרשו או תתאלמן ממנו. "כסף ישקול כמוהר הבתולות" (שמות כ"ב, ט"ז) ויש סוברים, ששמעון בן שטח תיקנה. מטרת הכתובה לאישה: "כדי שלא תהא (האישה) קלה בעיניו (של הבעל) להוציא את אשתו ולגרשה", לפיכך נקבע, שבעת הגירושין ייתן הבעל לאישה את סכום הכסף שחויב בו בעת הנישואין בכתובה ומתוך כך ישקול פעם נוספת אם כדאי לו לגרשה בגלל סכסוך או אחר...

ענבי הגפן סמל לאושר בנישואין

"ענבי הגפן בענבי הגפן - דבר נאה ומתקבל" האמרה משווה את בני הזוג לגפן משתי סיבות : האחת, משום שדרך גידולו של כל פרי היא כלפי מעלה בתחילת פרח ואחר כך צומח פרי במקומו. ואשכול ענבים, אין הדבר כך, האשכולות צומחים כלפי מטה. זה סמל האושר בחיי הנישואין: כשבני הזוג נוהגים איש ברעהו בהכנעה ובויתור ומורידים ראשם כלפי מטה בויתור ההדדי, כדרכם של הענבים הגדלים כלפי מטה, תשרה בתוכם הברכה השורה בענבי הגפן המעולים מכל זני הפירות. והסיבה השניה : כל פרי, לאחר שסוחטים אותו מברכים על המיץ ברכת "שהכל נהיה בדברו". כך שיש ירידה מסוימת בחשיבות הברכה מבורכת "בורא פרי העץ" לברכת "שהכל". אך בגפן מברכים עליה "בורא פרי העץ", כאשר סוחטים ממנה מיץ, מברכים ברכה חשובה יותר "בורא פרי הגפן". כך גם בחיי הזוג: בניהם, אם גדלו בבית יהודי ושורשי, חם ואהוב, יהיו משובחים מהם, ומשום כך נאמר על בני הזוג שיהיו כבני גפן.

כשמחך יצירך בגן עדן

"כשמחך יצירך בגן עדן", בברכה הנאמרת בשבע הברכות, מאחלים לכל זוג וזוג, שהאהבה ביניהם תהיה כמו האהבה שהייתה בין אדם הראשון לחווה אשתו: הם היו היחידים בתבל ולא הפריעו להם, וכך גם התקווה, שתשרור אהבה כזאת בין בני הזוג.

הקפת הכלה את החתן

נוהגים, שהכלה ומלוותיה סובבות סביב החתן מתחת לחופה שבע פעמים. יש טוענים, שמקור המנהג בהקפת חומת יריחו על ידי יהושע: כשם שיהושע ובני ישראל הקיפו את חומת העיר שבע פעמים, ובפעם השביעית נפלו החומות, כך גם הכלה סובבת סביב החתן שבע פעמים, ולאחר מכן יפלו המחיצות בינה לבין בעלה לעתיד. התנאי לנישואין מאושרים הוא שיוסרו המחיצות בין בני הזוג.

נרות

הנרות, שמחזיקים המלווים לחופה, מרמזים על האחדות בין החתן לכלה. החתן ניחן ברמ"ח איברים (248) והכלה ברנ"ב (252) איברים (כי בארבע איברים עודפת האישה על הגבר), וכך עולה במנין "נר" ועוד "נר" (500) הגימטריה של סכום כל איברי החתן והכלה. רמז, שבחתונתם ובאחדותם תהא אורה ושמחה כפולה וכך גם הגימטריה של "פרו ורבו" פעמיים "נר".

טבעת

במאה השביעית החל השימוש בטבעת הנישואין, והוא שולב, לבקשת הקהל, בהצהרה הרשמית של החתן תחת החופה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". הטבעת נענדת על אצבעה השלישית של ידה הימנית של הכלה, שם היא גלויה לעין . אחת משלוש הדרכים, שבהן מתקשרת אישה לאיש בקשר קידושין, היא בקידושי כסף. הטבעת היא שוות כסף, ומשום כך אפשר להתקדש בה. יש להקפיד שאת הטבעת יקנה החתן, שאם לא כן, אין הקידושים תופסים. כדי שלא לבייש את חסרי האמצעים קבעו חכמים, שיש לקדש אישה בטבעת זהב פשוטה בלא אבני חן או תוספות. הטבעת מסמלת את העיגול השלם, משל חייהם של החתן והכלה: עד יום נישואיהם כל אחד ואחד, נפשו חצויה, ובשעת נישואיהם משלימים את המעגל וסוגרים אותו.

יש אומרים, שכל זוג הוא טבעת בשרשרת הטבעות המאחדות את דורות העם היהודי מימי האבות. כשהחתן עונד את הטבעת לכלה, הריהו מכריז לפני כל העדה, שהוא מעוניין לבנות בית בישראל כטבעת נוספת בשרשרת ארוכה של דורות העם היהודי.

באצבע בידה הימנית

החתן עונד את הטבעת על האצבע בידה הימנית, כי "ימין ה` עושה חיל" יד ימין מסמלת כוח עידוד לברכה, והאצבע, היא הפינתית בזווית הראייה הנוחה ביותר: העדים יתבוננו היטב, שאכן נענדה בה הטבעת (שו"ת רב פעלים)

שבירת הכוס

בן רבינא חיתן את בנו: ראה את החכמים, שדעתם מבודחת עליהם ביותר, הביא כוס של זכוכית יקרה ושברה לפניהם, ונעצבו אל ליבם (ברכות ל"א). על כך כתבו בעלי התוספות : "מכאן נהגו לשבור כוס זכוכית בנישואין". יש סוברים, שאין טוב בלי רע, כשם שאין אור בלי חושך. כך אין שמחה בלא עצב, לכן יש להזכיר את חורבן בית-המקדש בשעת שמחת הנישואין. ובשבירת הכוס מעציבים את לבנו ונזכרים, שבית המקדש עדיין בחורבנו.

זריקת ניירות על החתן כלה

בשעה שהחתן והכלה הולכים לעבר החופה, נהוג לזרוק עליהם מיני זרעונים, סמל לברכה, שירבה זרעם לרוב. בהמשך הזמן הפכו הזרעונים (גרעיני חיטה או אורז) לניירות, שאין להם משמעות אלא הם משמשים זכר לזרעונים.

"מצא" או "מוצא"

בארץ ישראל מתקופת התלמוד נהגו לשאול חתן לאחר נישואיו בלשון רמז האם "מצא" או "מוצא", הכוונה הייתה, האם התקיים בו הכתוב "מצא אישה מצא טוב" (משלי יח`, כב`) או שנתקיים בו, חלילה, הכתוב "ומוצא אני מר ממוות את האישה" (קהלת ז` , כ`).

כוונתם הייתה: אם האישה מרגישה בביתה שוות זכויות לבעלה, הרי ש"מצא אשה מצא טוב", אך אם היא מרגישה, שזכויותיה עודפות על כל בני משפחתה והיא "האישה" בה` הידיעה, הרי שחייהם בודאי הם "מר ממוות"...

אשה בבית אורחת בבית

מספרים, שלביתו של רב זקן בירושלים באו כמה תלמידים להיבחן אצלו לקבלת סמיכה לרבנות. התלמידים הגיעו בשעת הערב, כפי שנקבע מראש, אך הרב ביקשם להמתין, כי יש לו אורחת בחדר השני. התלמידים המתינו שעה ארוכה והתפלאו, כיצד הרב מבזבז את זמנו עם אורחת בחדרו והוא נותן להם לחכות. לאחר זמן יצאה אשתו מהחדר. אמר להם הרב, שאיחר היום לשוב לביתו, ואשתו אינה רגילה לאכול ארוחת ערב לבדה, ומשום כך ישב לצידה, עד אשר גמרה לאכול. מכאן אמר הרב יש לנהוג בבת זוג, כפי שמארחים אורחים. כשם שנוהגים כבוד והערכה באורחים, כך יש להתנהג זה עם זה.

החופה

החופה היא המקום שבו בני הזוג נמצאים יחד לשם נישואין, והיא מסמלת את ביתם החדש. התיאור המדויק של החופה לא נמסר על ידי חז"ל, והדבר גרם לגישות שונות בהסבר המושג "חופה". יש שלוש גישות עיקריות: א. החופה היא שפורסים סודר על האישה בשעת הברכה" (אה"ע נה, א). בעל "ערוך השולחן" מבאר: "הכוונה היא כעין מנהגנו, שמעמידים כלונסאות ויריעה פרושה עליהן, וקרויה בלשון העם `חופה`, ומעמידם במקום מיוחד, ומכניסים תחתיה החתן והכלה. ויש האומרים שפריסת הצעיף על פני הכלה היא החופה." אצל התימנים פורשים טלית על בני הזוג (כל-בו, ע"ה) ב . חופה היא שהביא החתן את הכלה לביתו לשם נישואין". לפי דעה זו החופה היא כניסה לביתו של החתן, וכאשר החתן הכניס את הכלה לביתו לשם נישואין, נערכה החופה. נוכחות אנשים זרים, לפי דעה זו, אינה מפריעה לנישואין שיחולו (ר"ן). (יודגש: החתן מביא את אשתו לביתו לשם נישואין. ביקור הכלה בבית ארוסה אינו נחשב לנישואין. (

ג. החופה היא שיביא כלתו לתוך ביתו ויתייחד עמה. וייחוד זה הוא הנקרא חופה, והוא הנקרא נישואין בכל מקום" (רמב"ם, אישות י, טו). לפי גישה זו לא די בהבאת הכלה לבית בעלה; צריך גם ייחוד בלא אנשים זרים.

החופה - המנהג למעשה

מטרוניתא אחת שאלה את רבי יוסי בן חלפתא: לכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו? אמר לה: לשישה ימים. אמרה לו: ומאותה שעה ועד עכשיו מה עושה? אמר לה: יושב ומזווג זיווגים, בתו של פלוני לפלוני . אמרה לו: וזוהי אומנותו? אף אני יכולה לעשות כן. כמה עבדים וכמה שפחות יש לי, ובשעה קלה אחת אני יכולה לזווגם. אמר לה: אם קלה היא בעיניך, קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים-סוף. הניחה רבי יוסי בן חלפתא והלך לו. מה עשתה? נטלה אלף עבדים ואלף שפחות , והעמידה אותם שורות שורות ואמרה: פלוני יישא פלונית ופלונית תישא לפלוני, וזיווגה אותם בלילה אחד. למחר באו לפניה זה ראשו פצוע, זה עינו שמוטה, זה זרועו פורקה, זה רגלו שבורה. אמרה להם: מה לכם ? זה אמר איני רוצה בזו, וזו אמרה, אינה רוצה בזה. מיד שלחה והביאה לרבי יוסי בן חלפתא ואמרה לו: רבי אמת תורתכם. נאה ומשובחת היא, כל מה שאמרת, יפה אמרת (בראשית רבה ס"ד

קורא נכבד

השקעתי זמן ומחשבה בכתיבת המאמר , אשמח לקבל התייחסות או "לייק" שאני אדע שהיה לכם נחמד . משה דידי