ממוסול לבית שאן, עבר והווה
עודכן: 14 בינו׳ 2021
ממוסול לבית שאן, עבר והווה
משפחת דידי, שיכון ד' 92 בית שאן
02/01/2013
משה דידי
אני ניגש "בדחילו ורחימו" לכתוב את ההיסטוריה של המשפחה. המקורות שיכלו לעזור בכתיבת ההיסטוריה אינם עוד בחיים, במיוחד אמא שהיתה מקור מדהים של היסטוריה. אמא זכרה שלושה דורות אחורה ובצלילות סיפרה לנו הילדים את ההיסטוריה של משפחתה. אנחנו הילדים מתוך חוסר הבנה של עץ היוחסין לא הבנו כל כך במי מדובר ולא כתבנו או הקלטנו או צילמנו את מה שאמא סיפרה.
כל מה שייכתב במסמך זה הוא עפ"י מיטב הזיכרון שלנו הילדים. לכן חשוב היה שכל אחד מהאחים יאמר את גירסתו כדי שהדברים יהיו מדוייקים ככל האפשר. כל מה שנכתב במסמך זה יהיה למעשה עדות מהימנה ככל האפשר על קורות המשפחה בתקופה שיש בה עבר הווה ועתיד. העבר - בבבל ערש התרבות המפוארת היהודית המקום בו נכתב התלמוד הבבלי ובו חיו היהודים עוד מלפני חורבן בית ראשון והסתיים עם מבצע עזרא ונחמיה כאשר כל היהודים עלו בשמחה רבה לארץ ישראל. ההווה – המשפחה זכתה לחוות ולתרום ככל שיכלה לבניית הארץ שנתיים לאחר קום המדינה. המאבק היה קשה, ההתמודדות הציבה אתגרים פיזיים ונפשיים כאחד. אמא סיפרה שאבא רצה לשלוח יד בנפשו באחד מרגעי הייאוש שעברו עליו כבעל משפחה שאחראי לפרנסתה
העתיד – אנו הילדים: הגדולים ( שולה, עמליה וגו'לייט שנולדו בעירק ) והקטנים ( דוד, יהודית, משה, אהרון ואביבה ) חווינו כל אחד בדרכו את השינויים הגדולים שחלו במדינת ישראל. החל מהחיים במעברה, המעבר לבית, ההתפתחות הטכנולוגית מעידן הרדיו, הטלביזיה המחשב וכל הטכנולוגיה של שנת 2013. המסמך הזה הוא עדות בקנה מידה גדול או קטן ככל שיהיה על תולדותיה של משפחה שנלחמה כדי לשרוד וכדי להצליח במקום שבו במשך דורות רבים חלמו להגיע אליו " ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים"
משה
ספר הזיכרונות מבית אבא ואמא
אבא נפטר בתאריך 23.1.1968 לפני 45 שנים . לשבת עכשיו בשנת 2013 ולכתוב זיכרונות זה לא קל. הזמן עושה את שלו והזיכרונות הולכים ומתמעטים מה גם שכולנו היינו קטנים והכל נכתב ממבט עיניים של תלמיד. למה עכשיו לכתוב את הזיכרונות ? מאז שאימא נפטרה, א' בשבט תשס"ה הנהגנו לקיים טכס אזכרה שנתי בבית של שולה. אמא נפטרה שבועיים אחרי התאריך של אבא ונהגנו לשלב את שתי האזכרות. שילוב אזכרות היה מנהג שאימא נהגה לעשות. היא עשתה את האזכרה של סבא סלאח ושל חביב ושל אבא באותו היום כי כולם נפטרו באותו חודש. אני חושב שאם זה היה תלוי באימא היא היתה בוחרת לסיים את חייה ביום הפטירה של אבא, זה היה מתאים לקו המחשבה של אימא, לא להטריח יותר מדי את האנשים. לאחר 5 שנות אזכרה לאמא, עלה רעיון שנעשה את האזכרות לסירוגין. שנה אחת בתאריך של אמא ושנה אחרי בתאריך אבא. אז השנה אנו נערוך את האזכרה ביום הפטירה של אבא וחשבתי שהגיע הזמן לכתוב מעט זיכרונות על אבא.
אבא נפטר בצעירותו בהיותו בן 54 שנים. אבא נפטר ביום שלישי כג' בטבת שנת תשכ"ח כשהוא בבית. אבא נפטר בשעת לילה מוקדמת, בשעה עשר, כולנו היינו בבית כולל אנשים נוספים ממשפחת חקשור וביבי. בליל הפטירה אמא הכניסה את כל הילדים מיהודית ומטה לחדר כשכל הגדולים היו במטבח. אבא שכב בחדר הפנימי, זה שהוביל לסלון ואיתו היו אבא של משה ואברהם הזקן, סבא של שלמה אלטוויל. אבא נקבר ביום רביעי כג' בטבת תשכ"ח כשאבא נפטר אני חושב שאבא של משה אמר "שמע ישראל" והתחיל בכי במטבח. אני כילד ניחשתי מה קרה, לא הבנתי מה המשמעות. אני זוכר שאימא קראה ליהודית מהחדר שתצא למטבח, אמא אמרה שיהודית כבר גדולה והיא יכולה להיות עם הגדולים. אנחנו (משה אהרון ואביבה) נשארנו בחדר עד הבוקר. בזמן פטירתו של אבא המשפחה היתה צעירה
אביבה ( לימים שינתה את שמה לאביה ) היתה בכתה ב' בבית ספר דתי רמב"ם בבית שאן
אהרון היה בכיתה ד' בבית ספר דתי רמב"ם בבית שאן
אני, משה הייתי בכתה ו' בבית ספר דתי רמב"ם בבית שאן
יהודית היתה בכתה ח' בבית ספר דתי תחכמוני בבית שאן
דוד היה בכתה י'. דוד למד בבית ספר תיכון חילוני ( רוזוולט ) ועבר בשנת האבל לבית ספר דתי ( מאיר ) בבית שאן
זולייט היתה בכתה יב' בבית ספר תיכון חילוני רוזוולט בבית שאן
עמליה סיימה קורס אחיות ועבדה כאחות בבית חולים שער מנשה והיתה חודש וחצי לפני החתונה שלה
שולה היתה כבר נשואה למאיר הרונגי עם שני ילדים חדוה בת .5..וגיל שהיה בן 3 בזמן הפטירה, שולה גרה בבית שאן בבית שבו היא גרה עד היום, רק שאז הוא היה "בית קטן בערבה" .
מותו של אבא השאיר מעמסה גדולה על אמא. לטפל בהרבה ילדים קטנים, לדאוג לפרנסה ולחינוך הילדים ולהתאבל על אבא.
תחילת דבר
בצעירותנו לא שאלנו הרבה שאלות לא את אמא ובוודאי לא את אבא. את מה שאמא סיפרה לא תיעדנו לא בצילום ולא בכתיבה למרות שאמא זכרה המון וגם אהבה לספר על ההיסטוריה של המשפחה עד שלושה דורות אחורה. הסקרנות לדעת ולהכיר את ההיסטוריה גדלה לאחר שאימא נפטרה. כנראה שכך הם פני העולם, לפחות במשפחה שלנו, אנחנו חושבים ומגיעים למסקנות באיחור. את המשפחה של אמא הכרנו פחות או יותר. ידענו והיכרנו את סבא וסבתא מצד אמא. את סלאח בן סמרה הסבא ואת חביבה בת חתון הסבתא. את האחים של של אמא: דודה מרים ז"ל שהיתה נשואה לאליהו ז"ל ( כהן ) את דודה רחל ז"ל שהיתה נשואה לחביב ז"ל את דוד יחזקאל ז"ל ואשתו רשל תיבדל לחיים ארוכים ואת דוד עזרא אחרון האחים שנשוי למרים מי היה אבא ? מי היו ההורים שלו ? אף אחד לא ידע. ידענו שלאמא של אבא קראו חנה ( באזכרות כשעושים השכבה לנפטר נהוג לומר את שם הנפטר ואת שם אימו ) ידענו כי שם הסבא מצד אבא הוא עבדאללה, זה היה רשום בתעודת הזיהוי של אבא. יותר מזה לא ידענו. אמא סיפרה שאבא היה יתום ומישהו במוסול אימץ אותו לבן וגידל אותו במשפחתו. לאבא המאמץ קראו שלו. הסקרנות והצימאון לברר פרטים על אבא ועל משפחתו התעצמו וגדלו לאחר שאימא נפטרה ושולה היא למעשה זו שתוך כדי העבודה שלה במרפאת השיניים בבית שאן התעניינה ודיברה עם לקוחות שנראו בעיניה מתאימים לשיחת הבהרה על שורשים. שולה הגיעה לנעימה מעפולה היא סיפרה לה מעט פרטים ששפכו קצת אור על תקופת הילדות של אבא. אותה נעימה היתה הנכדה של שלו היא היתה קטנה מאבא אבל הם גדלו יחד בבית של שלו. מסתבר שאבא כילד גר בכפר כורדי שהיה קרוב למוסול, הכפר הזה עבר פוגרום קשה ע"י הצבא הטורקי שטבח והרג את כל מי שיכול היה, התקופה היא לערך שנת 1900 ואבא היה בגיל 8. כשסיפור הטבח הגיע ליהודי מוסול הם שלחו משאית לכפר והביאו משם את שארית הפליטה שנשארה בחיים מהטבח. המשאית "פרקה" את המטען בבית הכנסת המרכזי בשכונת היהודים במוסול והמשפחות המקומיות התבקשו "לאמץ" את היהודים שהגיעו במשאית. אבא היה בן שמונה השפה שדיבר היתה כורדית או ארמית ולא הכיר את שפת הדיבור במוסול. נעימה מספרת שכשפנו אליו ודיברו איתו בבית הכנסת הוא אמר מילה אחת בלבד- נאן – שפירושה לחם, נעימה סיפר שהיא זוכרת את אבא כשהיה ילד הוא הגיע למוסול אחרי הטראומה בכפר בכורדיסטאן וכנראה שעכב מחלות שהיו בכפר היו לו פצעים בראש וזה אולי מסביר את העובדה שאבא היה קרח בחלק העליון של הראש בסגנון של בן גוריון. חיפשתי במילון עברי כורדי לבדוק איך אומרים לחם בכורדית ומה שמצאתי זה את המלה נהמא, זו אכן המלה המופיעה בגמרא כביטוי ללחם בארמית, יתכן שהמלה נאן מתארת סוג של לחם. כל מה שהוא רצה זה לאכול משהו כי במשך הימים שהם היו בכפר לאחר הטבח לא היה מה לאכול ולשתות, כל מה שהוא רצה זה פרוסת לחם להשביע את רעבונו. את סיפור הטבח ניתן למצוא במספר אתרים קבר יונה הנביא במוסול, נינוה
מוסול על גדות החידקל
נינווה
קבר הנביא יחזקאל
הסיפור שאמא סיפרה על הביקור מצמרר ומדהים. סבתא וסבא נסעו לקבר הנביא כי סבתא לא ילדה בנים ואלה שנולדו נפטרו. הם ארזו את המטלטלין שלהם והלכו "להתנחל" ברחבת הקבר. על הקבר שמר ערבי מוסלמי. באחד הלילות קירות המבנה והחצר התחילו לרעוד וכולם קמו בבהלה ורצו לברוח מרחבת הקבר ואז בא השומר הערבי והרגיע אותם. הוא אמר להם שהנביא בא לָחָדְרָה וכל פעם שהוא מגיע הכל רועד וזה הזמן לבקש מהנביא מה שרוצים . אמא סיפרה שבלילה בא זקן עם זקן לבן לסבתא בחלום ובישר לה שייוולד לה בן ואכן כך היה והבן הזה הוא דוד שלי יחזקאל .
קבר הנביא עובדיה נמצא ליד הכפר כפיל ליד העיר חילה
קבר יונה הנביא
להוסיף כתבה
אבא גדל במשפחה המאמצת ובבגרותו היה לסוחר בדים. כפי שאמא סיפרה הוא שם על כתפיו חבילת בדים ארוזה בסדין גדול ( ביקצ'ה ) והיה עובר בשכונות והיה מוכר בדים. הפגישה הראשונה
לפי דברי אימא בהיותה נערה בת 12-13 היתה יורדת לנהר החידקל לכבס את הבגדים ושם בחור צעיר רוכב על סוס מגיע לגבעה שצופה על הנערות המכבסות לבוש יפה עם חגורה רחבה בולטת שממנה השתלשל ארנק שבו היו מטבעות זהב, הבחור בחר להרשים את אמא והחזיק את הארנק שהיה עשוי מבד וניער את הארנק כדי שיבחינו שהארנק מלא במטבעות. זה היה שלב שבו המשפחות, האבא המאמץ של אבא שלנו וסבא שלנו האבא של אמא סיכמו שאמא תתארס לאבא. אימא הדגישה בסיפור שפנו לסבא סלאח ואמרו לו שאבא יתום אין לו הורים ועליו להסכים לשידוך. ההסכמה לשידוך היתה מעין הסכמה להצלת ילד מישראל. אמא היתה בעלת מקצוע מכניס במוסול של אותם ימים. היא למדה את מקצוע הרקמה ותפקידה כנערה היה לרקום על גבי סדינים ששימשו כנדוניה קישוטים יפים. אמא סיפרה שמקצוע זה הכניס כסף מכובד והיא אף אמרה שהיא הרוויחה יותר מאבא שלה, סלאח שעבד כסנדלר בשוק היהודי.
הכסף שהרוויחה שימש לסבא לבניית בית לאמא ולאבא צמוד לביתם הם. זה היה המנהג שהיה אז שכל משפחה גרעינית גרה במקום אחד יחד עם הסבא והסבתא הילדים והנכדים והעזרה בגידול ובפרנסה היתה משותפת, מעין קיבוץ קטן. אמא סיפרה שהם נהגו לארוז את הפקלאות אחת לתקופה וכל המשפחה נסעה לאיזור של מעיינות גופרית לתקופה של שבוע שבועיים המקום נקרא "עין כברית". העשירים יותר או כאלה שהיו זקוקים לאוויר הרים היו נוסעים בקיץ להרי השוף בלבנון. בעירק נולדו לאמא 3 ילדים ששרדו, שולה, עמליה וז'ולייט. אמא הרתה פעמיים כשהיא צעירה מאוד והילדים שילדה נפטרו בצעירותם. אמא שמרה בקנאות על הכתובה עד סוף ימיה. אמא בכלל היתה אשה ששמרה אמונים לאבא גם לאחר מותו. כאישה אמיצה, פעילה, לוחמנית, יוזמת, חזקה, דואגת לילדים היא משכה תשומת לב של אנשים בקהילה, בעיקר בזמן מגורינו בבית שאן. אמא סיפרה שהקהילה העירקית בבית שאן הציעה לה להתחתן עם מישהו לאחר מותו של אבא אבל היא סירבה בתוקף להצעה. ההתחייבות שלה לילדים היתה כל כך גבוהה, היא ידעה בחושים הטובים שלה שלהתחתן עם מישהו זה יגרום לחוסר שיווי משקל במשפחה, היא הקדישה את כל כולה לגידול הילדים ולכן היא דחתה את הרעיון להתחתן פעם נוספת למרות שמא התאלמנה בגיל צעיר מאוד. היא היתה בגיל 45 שנים. איזו אישה בימינו לא היתה מחפשת לה להקים בית חדש או נוסף כדי לא לגמור את תקופת בשלותה עם בעל תומך ועוזר ? אצל אמא זה לא עמד על הפרק. רק בהיותה בת שבעים לערך כשהיא לבד בבית בחיפה היא קשרה קשר עם אדם מבוגר שעבד בניקיון החצרות מטעם העירייה הוא היה מגיע אליה הביתה הם היו יושבים יחד במרפסת הבית אמא דאגה לו לשתייה של נס קפה או לארוחה שהיא הכינה. התנאי שלה לזה שהוא יכנס הביתה זה שהיא תתחתן איתו ברבנות אחרת הקשר לא יתקדם. לצערה של אמא כאשר הילדים שלו שמעו שיש בכוונתו להתחתן הם התנגדו בטענה שמהלך כזה יכול לסכן את הירושה שלהם, אביהם שמע בקולם והוא נעלם מהאופק.
צילום הכתובה של אמא שנערכה בעירק.
מה רואים בכתובה ?
הקשת הקשת מכילה משפט כללי: ירבו שמחות בישראל (לא בעירק) קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה. מצד ימין של הקשת ישנה המלה נמרו ( מספר ) מתחת למלה נמרו נרשם מס' הכתובה ומתחת למספר הכתובה מופיעה כנראה חתימת אב בית הדין.
מתחת לקשת ישנו משפט כללי שאומר " בשם ה' נעשה ונצליח, בסימנא טבא ( בסימן טוב ) ובמזלא יאה אור וצהלה לחתן ולכלה אכיר." מתחת לקשת ישנן 3 עמודות בעמודה הימנית כתוב שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוהי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני. כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה. ברוך אתה בבואך
בעמודה האמצעית כתוב בסימן טוב ובמזלה יאה אורה וצהלה. ויקר וגדולה לחתן ולכלה. ולכל ישראל עדה סגולה. יביט אלירם בעין החמלה אמן נצח סלה בעמודה השמאלית כתוב מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'. בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת. אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתיך בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך בגוף הכתובה ישנו המוהר שנתן החתן לכלה בסוף הכתובה ישנם העדים והחתימה של אבא כחתן בגב הכתובה ישנם תנאים אוניברסאליים שכל חתן מחוייב להם.
להכניס את הכתבה של המועצה הדתית ושל נוה שאנן
להכניס את עץ היוחסין
עלייה לארץ
בשדה התעופה חייבו את אבא ואמא לוותר על האזרחות העירקית שלהם ועל הרכוש שנשאר במוסול. היו כאלה שהעבירו את מפתחות הבית לשכנים הערבים וביקשו מהם לשמור על הנכס שלהם, הרוב הבינו שצריך להתנתק מהנכסים. למכור את הבית והאדמות היה בלתי אפשרי. דוד עזרא מספר שהוא ניסה להתחכם עם השלטונות במוסול והגניב את מפתח הדירה שלו בתוך המזוודה, עד היום הוא שומר על המפתח. בשדה התעופה השלטונות החרימו ליהודים דברים שהיה אסור להוציא אותם מעירק. אמא סיפרה שהמטען שכל משפחה הביאה (המעט) היה קצת יותר מדי בשביל המטוס והוא עלה וירד תוך כדי טיסה. לאמא ואבא זו היתה טיסה ראשונה בחיים ואולי הם נקלעו לכיס אוויר.
העלייה לארץ
לפי החותמת בדרכון של ההורים הכניסה לנמל לוד ( לימים נמל בן גוריון ) היתה בתאריך 4.12.1950, שנתיים וחצי לערך לאחר הקמת המדינה. אמא הזכירה שהימים היו ימי חנוכה ואכן התאריך העברי הוא כה ' בכסלו תשי"א זה יצא ביום שני וההורים הדליקו בארץ נר שני של חנוכה אחרי אלפיים שנות גלות. לוח השנה לחודש דצמבר שנת 1950 כסליו - טבת ה'תשי"א
ראשוןשנישלישירביעיחמישישישישבת 1 כ"ב כסליו2 כ"ג כסליו3 כ"ד כסליו4 כ"ה כסליו חנוכה5 כ"ו כסליו חנוכה6 כ"ז כסליו חנוכה7 כ"ח כסליו חנוכה8 כ"ט כסליו חנוכה9 ל' כסליו חנוכה10 א' טבת חנוכה11 ב' טבת חנוכה12 ג' טבת13 ד' טבת14 ה' טבת15 ו' טבת16 ז' טבת17 ח' טבת18 ט' טבת19 י' טבת תענית20 י"א טבת21 י"ב טבת22 י"ג טבת23 י"ד טבת24 ט"ו טבת25 ט"ז טבת26 י"ז טבת27 י"ח טבת28 י"ט טבת29 כ' טבת30 כ"א טבת31 כ"ב טבת
כמו הרבה עולים שהגיעו בשנים האלה לישראל המשפחה שכללה את אמא אבא שולה עמליה וג'ויילט נחתה במחנה העולים בשער העלייה. להלן קטע מתוך ויקדיה שער העלייה היה יישוב קליטה ומחנה עולים במערב חיפה, ששימש כמחנה מעבר מרכזי לעולים שהגיעו לנמל חיפה בעלייה ההמונית שהחלה מיד לאחר קום מדינת ישראל. המקום שימש כמחנה הקליטה הגדול ביותר של עולים לישראל. שמו הרשמי היה "בית עולים שער העלייה", אך רבים קראו למקום שנים רבות גם "סנט לוקס",[1] בשנת 1958 צורף שטחו לעיר חיפה.[2]
במהלך שנת 1948 עברו העולים לישראל שהגיעו לנמל חיפה שרשרת קליטה מיד בהגיעם לנמל, שכללה חיטוי בדי-די-טי, ארוחה קלה, הנפקת תעודת זהות, קבלת חיסונים, מעבר במכס, והפניה והסעה למחנה עולים. על מנת להקל על העולים, שנאלצו לעבור שרשרת קליטה ארוכה לאחר מסע מעייף, הוחלט בתחילת 1949 לשנות את התהליך, ולהעבירם ישירות מהנמל למחנה קליטה ומיון ולבצע בו את כל שרשרת הקליטה.[3]
במרץ 1949 הוסב המחנה הצבאי הבריטי "סנט לוקס" למחנה לקליטת העולים בשטח של 200 דונם. 353 העולים באונייה "קדמה" שהגיעה ממרסי היו הראשונים שהגיעו למחנה ב-14 במרץ 1949. המחנה שימש את השלטונות לביצוע הליכים פורמליים הכרוכים בעלייה, כגון ביקורת גבולות, בדיקת מסמכים שונים, וביקורת מכס. כמו כן נערכה בו ביקורת בריאות כללית, שכללה בדיקות דם, חיסונים, שיקוף ריאות וחיטוי.[4] בשנה הראשונה הכיל המחנה בין 5,000 ל-6,000 בני אדם שעברו הליכי מיון. בסך הכול עברו במחנה בשנה הראשונה 114,581 אנשים.[5] ב-18 החודשים הראשונים לפעולתו עברו במחנה כ-200,000 עולים.[6] בתחילת 1951, עם התגברות העלייה מעיראק, פונו המשפחות מהמעברה במחנה המעצר בעתלית, והמחנה הוסב למחנה קליטה ומיון של עולים שכונה "שער עלייה ב'" במטרה להוריד את העומס משער העלייה.[7] תהליך המיון במחנה נועד להיות בן חמישה ימים, שלאחריהם יצא העולה כאזרח ישראל, חבר בקופת חולים ובהסתדרות, ולעתים אף הפניה למקום עבודה.[6] למרות זאת, לרוב שהו העולים במחנה 10 ימים ויותר[5] והיו עולים ששהו במחנה זמן רב יותר מסיבות שונות, למשל עקב סירובם של העולים לעזוב את המחנה או בשל קשיי קליטה. כך, ב-9 באוגוסט 1951, פרצה מהומה לאחר שאלפי עולים מעיראק סירבו להתפנות למעברות לאחר שהייה של חודשיים במחנה. לאחר איומי המשטרה נענו אלפיים איש ועזבו את המחנה, כשהאחרים התנגדו להעברתם בכוח. העובדים במחנה חויבו לדבר עברית, וזכו לצורך זה בהכשרה מיוחדת בקורסים ייעודיים. יותר מ-40 מוסדות טיפלו בקליטת העולים במחנה, שנוהל בידי יהודה וייסברגר. כ-62 אחוז מהעולים בעלייה ההמונית עברו במחנה שער העלייה. המחנה המשיך לפעול גם לאחר תום העלייה ההמונית, ובדצמבר 1953 שהו בו כ-1,000 עולים.[8] בתחילת שנת 1962 נסגר המחנה והעולים האחרונים ששהו בו הועברו לטיפול עיריית חיפה.[9] עם סגירת המחנה נותרה במקום מעברה שנקראה "מעברת דוד", ואחר כך נבנתה בשטחו שכונת "מחנה דוד", ששמה שונה ל"נווה דוד", ושכונת "שער העלייה".
ממחנה שער העלייה למעברת בית שאן
משער העלייה המשפחה הופנתה למעברת בית שאן. יחד עם ההורים הגיעו למעברת שער העלייה ומשם למעברת בית שאן גם הדודים. דודה רחל ובעלה חביב לבית משפחת מורד, דודה מרים ובעלה אליהו לבית משפחת כהן דוד יחזקאל ואשתו רשל לבית משפחת סבטן ( מה עם סבא סבתא ודוד עזרא ) . במעברה ההורים גרו עד שנת 1954, שנה שבה המשפחה קיבלה את הזכות לעבור לגור בבית. המגורים במעברה היו קשים מאוד. המשפחה הועברה להתגורר באוהל, תקופת החורף בבית שאן היתה לא נעימה כי הגשם יצר בוץ לילדים לא היה היכן לשחק, האוהל לא היה אטום ומי הגשמים חדרו לתוך האוהל. כשהסתיים החורף והתחיל הקיץ הסבל היה כפול ומכופל, האימרא שאם גן עדן בישראל הוא בית שאן פתחו המחישה את המרחק הקטן שיש בין גן עדן לגיהנום. החום היה בלתי נסבל ואלה שהתקדמו ממגורים באוהל למגורים בצריף הרגישו בתוך הצריף הסגור שאפשר לעשות סאונה בחינם. מעברת בית שאן היתה בחלק המזרחי של העיר. בקרבת המעברה נבע מעיין של מים שזרם לכיוון דרום. מי המעיין שימשו את הנשים למקום שבו מכבסים את הבגדים המלוכלכים. זה הזכיר את ההוואי שהיה במוסול כאשר הנשים ירדו לנהר החידקל לכבס את הגדים. המעיין שימש גם למקלחות לילדים ולמבוגרים. איך שמרו על הצניעות ? זו היתה משימה שמאוד הקפידו עליה, במיוחד לטובת הנשים שהיו צריכות לטבול לאחר סיום תקופת המחזור. בשמן השהייה במעברה אמא נכנסה להריון וכשהגיעו הצירים ומועד הלידה התקרב היתה בעייה קשה איך להגיע לבית חולים בעפולה. אמא מספרת שהיא פגשה את מאיר השוטר והוא לקח אותה בניידת לבית החולים. במעברה נולד דוד, תינוק גדול מעל 5 ק"ג בלונדיני ויפה. אמא סיפרה שהאחות שהיתה מיוצאי אירופה שטיפלה בה במעברה רצתה לאמץ את התינוק, אמא כמובן סירבה בכל תוקף.
כל משפחה קיבלה תעודת עולה ובתעודה רשמו את הזכויות המגיעות לה. החל מקבלת אוהל, הזכות לעבור לצריך ולבסוף הזכות לקבל בית.
המסגד בעיר העתיקה
בית הספר הדתי במצודה
בית נכאת בפאתי בית שאן היה מבנה שחור ויפה שם שכן בית הנכאת של העיירה. בית הנכאת היה למעשה מוזיאון והוא קיבל את השם "בית נכאת" המושג הזה מקורו בספר מלכים וַיִּשְׁמַע עֲלֵיהֶם חִזְקִיָּהוּ וַיַּרְאֵם אֶת כָּל בֵּית נְכֹתֹה, אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַבְּשָׂמִים וְאֵת שֶׁמֶן הַטּוֹב וְאֵת בֵּית כֵּלָיו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר נִמְצָא בְּאוֹצְרֹתָיו. (מלכים ב' כ יג). בשבתות היינו מטיילים לקצה העיר והיינו מבקרים בבית הנכאת שהיה פתוח לאנשים והכניסה היתה ללא תשלום. האחראי לבית הנכאת היה עירקי בשם ....
השוק של בית שאן
השוק של בית שכן ממזרח לספריה העירונית של היום. הסוחרים מהמושבים היו מביאים את הסחורה שלהם מניחים אותה על ארגזים או על הרצפה והאנשים היו עוברים וקונים את מה שהיו צריכים. בעיר העתיקה שכן השוק הקבוע של בית שאן. שם היו חנויות לבדים, בגדים, נעליים. בית החרושת לקרטיבים וגלידות היה שם כמו גם המספרה, חנות הנעליים של יחיה
עוברים לשיכון
בשנת 1954 המשפחה עברה לבית, במונחים של אז המשפחה עברה לשיכון, במונחים של היום המשפחה עברה לווילה. השכונה אליה המשפחה הועברה היתה בקצה הרחוק של בית שאן לכיוון מערב. לא היו כבישים או תאורה ומי שנאלץ להגיע הביתה בלילה היה מתקשה למצוא את דרכו. אמא נהגה לתות בחוץ על החבל "פנוס" דולק , כמו מגדלור ואבא ידע להגיע לפי זה הביתה. שורות הבתים בשיכון ד' התמלאו בעולים שהגיעו מעירק מפרס ממצרים ותוניס. כל משפחה יכלה לגדר כל שטח שרצתה ולהפוך אותו לקניין שלה. שטח הבית שאבא גידר היה לפחות 5 דונם . בשטח הזה אבא נטע הרבה עצים. היו לנו עצי רימון מכמה סוגים: חמוצים, מתוקים, גרעינים אדומים וגרעינים לבנים והיה אפילו עץ אחד של רימונים שאפשר היה לאכול את הגרגרים בקלות כי החלק הפנימי היה רך מאוד. עם הזמן אבא נעט עצי פרי הדר, הם היו לאורך החצר לכיוון הרחוב הראשי. עץ הלימונים היה גדול והניב המון לימונים, אני זוכר שאנשים היו מבקשים לקטוף לימונים ואנחנו הרשינו להם כי הכמות היתה גדולה מאוד. היו גם כאלה שעברו הושיטו את היד וקטפו תוך כדי הליכה. עצי התאנה היו לתפארת, לכל ילד היה עץ תאנה משלו והיו הבדלים בין העצים בגודל ובפרי שהם הניבו. עצי התאנים היו לנו מקלט כשלא היה מה לאכול, היינו מטפסים על העץ ונהנים ממנת גלוקוז מהטבע ומכיון שהתאנים לא מבשילות בבת אחת אלא במשך מספר חודשים, ההנאה היתה גדולה ומתמשכת. היו עצים נוספים בחצר: היו שני עצי גויאבות אחד עם פרי אדום ואחד עם פרי לבן, אהבנו את הגויאבות שנשרו מהעץ כי הם היו בשלים ומתאימים לאכילה. היו עצי תפוחים, עצי זית, עץ אפרסק, עץ חרוב שהיה זכר ולא הניב פרי אבל הריח שנדף מהתפרות של העץ היה חזק מאוד, מתחת לעץ החרוב היה לול התרנגולות שבו גידלנו תרנגולות. היו שם לא מעט, זכינו לאסוף את הביצים וליהנות מהן. מול הכניסה לבית היתה סוכת ענבים, הענבים היו מהסוג האדום ומתחת לסוכת הענבים גידלנו פטרוזיליה. היתה לנו פינת אדמה שבה גידלנו ירקות: צנוניות, פולים, חומוס, תפוחי אדמה, גזר.את הזרעים היינו מביאים מבית הספר. בשיעורי החקלאות הכנו גינות וזרענו בהם ירקות, חלק מהזרעים הוחרמו לטובת הגינה הפרטית של המשפחה. היה לנו מאבק לא קל עם החפרפרות שאהבו לאכול את השורשים. חיכינו להם עם צינור של מים כדי להטביע אותם בתוך המחילה ולפעמים חיכיתי בסבלנות לערמת החול שהלכה וגבהה בניסיון להכות עם הקלשון ולפגוע בחפרפרת.
אבא עובד האדמה
בהיותו בעירק אבא התעסק במסחר, לפי מה שאמא סיפרה היתה לו חבילת בדים אותם הוא סחב בביקצ'א והסתובב בשכונה היהודים, במחלה, כדי למכור את הסחורה. יחד איתו עבד גם חביב בעלה של דודה רחל ששימש כעוזר של אבא. לאחר העלייה ארצה אבא נאלץ להתמודד עם קשיי הפרנסה הגדולים ולכן עבד בכל עבודה אפשרי. באותה תקופה, שנות החמישים, הממשלה יזמה מקומות עבודה לעולים החדשים כדי שיוכלו להתפרנס ובמיוחד להתגבר על המשבר של עזיבת המדינה, התרבות, העבודה ולתת לגבר את הכבוד שהוא זקוק לו להיות המפרנס של הבית. אבא לא בחל בשום עבודה יזומה. החל מנטיעת עצים ביערות הגלבוע, איסוף כותנה בחוות דושן שהוקמה מקום העבודה, נטיעת יער , הבאת עצים הביתה
הילדים שנולדים בבית החדש
אחרי 4 שנים במעברה עברנו לבית החדש בשיכון ד מס' 92 זה היה בשנת 1954, כמו בסרט של סאלח שבתי קיבלנו את הזכות לעזוב את המעברה ועברנו לגור בבית. דוד שנולד במעברה היה היחידי שנולד במהלך התקופה הזו, זה מראה שלא היה פשוט ללדת ילדים בתקופת המעברה התנאים הפיזיים היו קשים והיה גם קשה לשמור על האינטימיות. לאחר המעבר לדירה נולדו 4 ילדים יהודית בשנת 1954 משה בשנת 1956 אהרון בשנת 1958 אביבה בשנת 1960 ההספק היה ילד אחד כל שנתיים ובמעברה זה ל קרה.
מה אבא עשה
קווים לדמותו של אבא
אבא היה איש של בית, הפרנסה היתה בעבודות יזומות כפי שהיה נהוג עם קום המדינה. אבא עבד בנורית שבהר הגלבוע. הישוב נורית עצמו הוקם לאחר קום המדינה, בשנת 1950. בתחילה, שימש המקום ככפר עבודה וברבות השנים הפך למחנה גדנ”ע, שהפך למזוהה ביותר עם המקום. אני זוכר שאבא אמר שהוא עובד בנוריס ולא בנורית מהיכן נפל השיבוש הזה? הנה פתרון התעלומה !! היישוב נורית הוקם בשנות החמישים כמושב על ידי עולי תימן. מקור השם נורית נגזר משמו של כפר ערבי סמוך הנקרא נוריס, כאשר במרוצת השנים ננטש הכפר על ידי תושביו. בתחילת שנות השישים, הפך יישוב נורית לבסיס גדנ"ע. אבא עבד חצאי ימים בנטיעת עצים בהר הגלבוע. כל בוקר, השכם בבוקר הוא היה יוצא מהבית לעבודה בנורית לפרנסת המשפחה. בימים גשומים הוא היה יוצא מהבית עטוף בכפיה גדולה שתשמור עליו מהקור ומהגשם ( רטרה ) כשהיה מגיע לתחנת היציאה שם התכנסו כל הפועלים הם היו מוחזרים חזרה הביתה כי לעבוד ביום גשום באדמה הבוצית של הגלבוע היה בלתי אפשרי. ביום כזה אנחנו הילדים היינו זוכים לקום בבוקר לבית הספר כשהבית חם. הבית היה חם לא כי הדליקו מזגן ולא כי הדליקו תנור חשמל ולא כי הדליקו תנור נפט, הבית היה חם כי אבא הדליק מנגל מחוץ לבית ולאחר שהגחלים לא העלו עשן יותר הוא הכניס את המנגל הביתה וכך יכולנו להתפנק עם מעט חום כשאנחנו מתקרבים לגחלים ומחממים את הידיים מכל המנגל. ביום כזה גם זכינו לקבל צנים שהוכן. לאבא היתה ערכה לנעליים . הערכה כללה כלים לתיקון נעליים ומברשות ומשחות נעליים לרוב לצחצוח הנעליים. מהיכן אבא קנה את הכלים לתיקון נעליים ? זו שאלה טובה, כי להביא כלים מעירק תוך כדי העלייה ארצה היתה משימה קשה כי השלטונות בעירק לא הרשו להוציא הרבה דברים למעט שתי מזוודות עשויות מברזל לכל משפחה. אז מה אפשר היה להכניס בתוך שתי מזוודות כשאתה משפחה עם שלוה ילדים? כנראה שלו הרבה. את הזהב אמא ואבא החביאו כדי שלא יחרימו להם את הזהב בשדה התעופה. אמא הביאה איתה חלק מכלי העבודה שלה כרוקמת נדוניות. אני זוכר את העיגול החלול שבו היא תפסה את הסדין שתוכל לרקום עליו ואת המחט איתה היא השתמשה לרקמה, אז יכול להיות שאבא העדיף להכניס למזוודה גם את הסדן הכבד ששימש לתיקון נעליים. היה לו גם פטיש מיוחד לתיקון הנעליים (צ'קוצ' ) ערכ מסמרים מסוגים שונים ומשולשי ברזל שתפקידם היה לתת חיזוק בשפיץ של הנעל ובעקב של הנעל, בצורה הזו סוליית הנעל לא השתפשפה מהר ויכולנו להשתמש בנעליים לתקופה ארוכה. מאיפה אבא למד את מקצוע הסנדלרות? כנראה מסבא מצד אמא, במוסול היתה לו סנדלריה לתיקון נעליים ושם כנראה אבא למד את רזי המקצוע. אם הזכרנו נעליים אז אפשר להיזכר בתקופת הילדות שלנו, עדיין בתקופת הצנע של תחילת קום המדינה, כל דבר היה בהקצבה במיוחד בשר אבקת חלב ואבקת ביצים. כל משפחה קיבלה תלושי זכות למוצרים ואם חס וחלילה איבדת את פנקס התלושים נאלצת ליסוע לעפולה בירת העמק שם להצהיר בפני בית דין מיוחד שהפנקס אכן אבד ולא מדובר בתרגיל לעשיית עושר. אמא סיפרה שזה קרה לה והיא נאלצה לנסוע לעפולה ולאחר שהיא חתמה "באצבע" והצהירה שהפנקס אכן אבד היא קיבלה פנקס חדש. גם אמא וגם אבא לא למדו קרוא וכתוב בילדותם ולכן הם חתמו על מסמכים באמצעות כרית דיו שהיתה קיימת בכל מוסד כולל בנקים. העלייה הגדולה שהגיעה בתחילת שנות החמישים כללה הרבה יהודים שלא למדו קרוא וכתוב כי בארץ מגוריהם לא היה מקובל "לבזבז" כסף ללימודים במיוחד לא ללימודים של בנות, זה היה נחשב לבזבוז גדול. דוד יחזקאל למשל כן למד וכשהוא עלה ארצה קיבל כבודה כמנהל חשבונות במפעל "אתא". אני זוכר שדבר אחד אבא כן כתב אבל בערבית זה את השם שלו, אפשר לראות שבכתובה היכן שיש מקום לחתן לחתום ישנן אותיות בערבית, מפאת הבלאי בכתובה האותיות לא נראות בבירור.
לימים כשאנחנו גרים בחיפה ואמא יצאה לפנסייה היא החליטה שהיא רוצה ללמוד לקרוא ולכתוב, הרבה היא הצליחה אבל היא למדה את האותיות ורקמה לילדים כריות עם השם שלהם. אני זוכר שבשיכון ג' ממול הבית שבו שולה ומאיר גרו בתחילת נישואיהם ליד הבית של המורה שלמה (השמן) היה מבנה ששימש כמכולת לידו היה עוד מבנה שהיה מלא בבגדים ונעליים שהגיעו כתרומות מיהודי ארה"ב. היינו מגיעים לשם וכל אחד חיפש מדד ולקח את מה שהתאים לו. מפונקים גדולים בבגדים ונעליים לא היינו לא כי לא היינו אלא כי לא היה. לקנות בגדים חדשים זו היתה חגיגה של פעמיים בשנה. לקראת חג הפסח ולקראת ראש השנה. אז היינו הולכים עם אבא ואמא לשוק הישן של בית שאן קונים נעליים מהחנות של יחיה בגדים ואם היינו ילדים טובים אז היינו גם מקבלים סוכריה מהחנות של קראקש. הזכרתי שלאבא היתה ערכת צחצוח נעליים ואכן הנעליים שלנו זכו לקבל טיפול טוב אחת לשבוע ביום שישי כדי שנלך לבית הכנסת כשהנעליים יפות ומבריקות. לאבא היו שני סוגי מברשות נעליים. הסוג הראשון שימש למריחת המשחה ופיזורה באופן גס על כל עור הנעל, לאחר מכן אבא השתמש במברשת בעלת שיער עדין שאיתה הוא הבריק את הנעליים עד שהיו נראות כחדשות. אבא ישב על הרצפה כשלצידו כל הנעליים בערבוביא על רגליו היה בד ששמר עליו מלהתלכלך בצבע הנעליים ובסוף הציעה היו כל הנעליים מסודרות כמו במסדר צבאי.
צחצוח הנעליים, הכנות לשבת, הבאת עצים חדשים לגינה, דבורים, חינוך ילדים, בית הכנסת, בגדים שהוא לבש, בעלי חיים, העבודה בכרם, ריסוס, ביקור בחיפה עוף קפוא, בישולים, הכנת הפתיליות, לקנות קרח ונפט, מאיר מתקין בוילר, קונים מקרר אמקור 11 , עושים מטבח, צובעים את הבית לפסח, ניקוי המזרונים לפסח, קונים שקי חיטה וטוחנים בגרושה, לול תרנגולות, אבא אוהב את אמא, בונים את הסלון בבית, תיאור העצים בבית, משמרה עם אבא, כוורות דבורים ודבש, קונים לדוד אופניים, בר מצווה לדוד, גומלים את אביבה מהמוצץ, אבא נוחר, הולכים ליחיה לקנות בגדים ונעליים, אבא מתעצבן על אימא, מה אימא עשתה קניות בשוק, טחנה את החיטה, כביסות, כביסה בגיגית, עקרב, עבודה במשמרות, שמרה על איפוק לאחר שאבא נפטר, אסיפות הורים, טיולי בית ספר, שר האוצר בבית, הנצחה של אבא ,
תיאור הבית
בבית שקיבלנו היו שני חדרי שינה, מטבח ושירותים שכללו גם מקלחת. הילדים ז"א דוד, יהודית, משה, אהרון ואביבה ישנו בחדר אחד יחד עם אמא ואבא. היתה מיטה אחת גדולה מרובעת שבה ישנו הילדים הקטנים יותר בשיטה של רגל ראש. היתה לנו שמיכת צמר צבעונית שהצבע האדום כתום שלט בה היא היתה גדולה מספיק כדי לכסות את כולנו. על הרצפה היו מזרונים ועליהם ישנו הילדים הגדולים יותר. אמא ואבא ישנו על מטה משלהם יחד איתנו באותו חדר. בחדר בשני ישנו הגדולים יותר. תאור המטבח
המקרר המטבח הלך והתפתח עם הזמן. לפני עידן המקרר היה לנו מקר קרח, אחת ליום עבר מחלק הקרח והיינו קונים ממנו שליש בלוק, רבע בלוק או חצי בלוק תלוי במקום שהיה פנוי במקרר הקטן. היה לנו מתקן מלחציים שאיתו הרמנו את הקרח מהרחוב לבית. למי שהיה את המתקן הזה היה מאושר אחרת הייתה צריך להגיע עם שק יוטה להניח את הקרח על השק וכך להרים ולהביא את הקרח הביתה. זו היתה משימה של הילדים
מתקן להרמת קרח
מוכר הקרח היה מוציא את הבלוק ובאמצעות דוקרן היה חותך את הבלוק לחצי או לרבע לפי הצורך.
דוקרן לחיתוך בלוק קרח
איך המקרר בבית היה נראה ?
הוא היה ארגז עם פתיחה של הדלת מלמעלה, צבע המקרר היה תכלת. ה חלק הפנימי היה מחולק לשניים. החלק הראשון היה המקום שבו שמו קרח והחלק השני שמו את המוצרים. בתחתית המקרר היה פתח ניקוז שהמים של הקרח שנמס היו נוזלים החוצה. לנשים היתה עבודה לנגב את המים מהרצפה כל הזמן.
מתי שהוא, בתחילת שנות השישים המצב בבית איפשר להתקדם וקנינו מקרר שפועל על חשמל. אמקור 11, הוא לא היה גדול במונחים של היום אבל היה קפיצה גדולה מעידן הקרח. למקרר היה תא קטן שקראו לו פריזר. שם יכולנו לשים מוצרים כמו בשר ועוף שיישארו קפואים. אחת לתקופה היינו חייבים לנקות את הפריזר כי הצטבר שם קרח אחרת אי אפשר היה לסגור את הדלת של המקרר. מקרר הקרח לא נזרק לפח הוא הונח מאחורי הבית. לימים כאשר נחיל דבורים יתנחל על ענף של עץ הרימון, אבא יקרא לי וביחד כשהחשיך הנמכנו את הענף לכיוון המקרר, אבא חתך את הענף ונחיל הדבורים צנח לתוך המקרר. החושך הרגיע את הדבורים והם לא עשו סקנדל. את המקרר לקחנו לפינה הרחוקה של הגינה השארנו פתח שהדבורים יוכלו לצאת ולהיכנס. הפלא ופלא המקום התאים לדבורים הם נשארו במקרר ולא ברחו, אדרבא, הם כנראה שכנעו נחיל דבורים נוסף לבוא להיתנחל על ענף של עץ התאנה, אבא כבר הכין את עצמו מראש והצליח להשיג כוורת אמיתית עם לוחות נשלפים עליהם יש חוטי תיל וכך היו לנו שתי כוורות. כשהגיע הזמן לרדות את הדבש אבר של משה חקשור, אברהם התנדב להיות הכוורן, הוא הביא בגדים מיוחדים פיזר קצת עשן וניסה להוציא את הדבש, הוא הצליח אבל הדבורים לא התלהבו ממה שהוא עשה וזיכו אותו בכמה עקיצות טובות. אנחנו הילדים התגלגלנו מצחוק.
תכולת המקרר לא שייכת לתקופה, במיוחד לא קרטון החלב כי בתחילת שנות השישים החלב הגיע בבקבוקי זכוכית עם סוגר מאלומיניום. החידוש הגדול שיכולנו להכין קוביות קרח במתקן מיוחד.
בחום הגדול של הקיץ בבית שאן לשתות מים קרים זה היה יכול להיות בשקט כניסה "לגן עדן"
על מה בישלנו?
במטבח היו לנו 3 פתיליות עליהם אמא בישלה, מכיון שהבישוך היה נמשך הרבה זמן היו חייבים להחזיק כמה פתיליות . את הפתיליות היו חייבים להכשיר מהדלקה להדלקה. בתוך הפתילייה היתה פתילה שהיו צריכים לחתוך אותה בצורה ישרה אחרת הלהבה היתה לא אחידה. בתחתית הפתילייה היה המקום שמילאו אותו נפט.
המשימה הקשה היתה להכין את הפתיליות לשבת. פה היה צריך משנה זהירות כי אם הפתילה לא הונחה נכון היא היתה מעשנת ןעשן של נפט זה לא עושה נעים בתוך הבית, הזכוכית של הפתילייה היתה משחירה והס מלדבר על הטעם של האוכל באותה שבת. היה צריך למלא את הפתילייה נפט כך שהיא תדלוק בשישי שבת. זה היה התפקיד של אבא. אני מניח שהיו מידי פעם פשלות – אם לא עושים לא טועים וגם לא טועמים. לבישול מהיר היינו משתמשים בפרימוס, זה היה פתילייה טורבו.
לתפעל את הפרימוס היתה אומנות מיוחדת. ראשית היה צורך "לפמפם" עם הידית שיתה בצד כדי ליצור לחץ פנימי, מהלחץ הפ]נימי רסיסי נפט היו עולים ויוצאים מתוך הדיזה שנמצאת באמצע הראש. היינו צריכים לדאוג שהנקב הקטן לא יהיה סתום ולכן השתמשנו במתקן מיוחד שבקצה שלו היה תיל דק שהכנסנו לנקב. אחרי הפמפום היינו צריכים להדליק את האש אבל בזהירות רבה ולמרות הזהירות תמיד הרחנו את ריח השערות שנשרפו תוך כדי ההדלקה.
אם יש פתיליות מאיפה הבאנו נפט? באותם ימים לא קנו נפט מתחנות דלק. היו אנשים שזה היה המקצוע שלהם. הם עברו בין השכונות ומכרו נפט לאנשים. לכל משפחה היו פחים שאותם מילאו בנפט. הנפט שימש לפתיליות ולפרימוסים וגם להפעלת תנור החימום בחורף. ככה נראו חיי העצמאיים באותם תקופה
כל משפחה היתה צריכה כלים מהסוג שרואים בתמונה, כדי לשפוך את הנפט מהפחית הגדולה לתוך הפתיליות או הפרימוס
לימים התקדמנו בחיים ורכנו תנור גז מופעל ע"י שני בלוני גז. הכיריים היו עם 3 עמדות לבישול. עידן חדש התחיל לפחות בימי החול. הבישול התבצע על הכיריים אבל בשבת עדיין השתמשנו בפתיליות עד שהמציאו את הפטנט שנקרא פלטה לשבת.
איך עשו כביסה
לאמא זה לא היה זר לעשות כביסה ביד, כך היא עשתה עוד בצעירותה במוסול על גדות החידקל. היה לנו בבית שתי גיגיות האחת גדולה ועמוקה והשניה גדולה ושטוחה ( טישט). כשהיה צורך לעשות כביסה מלוכלכת היינו מדליקים את הפרימוס ומשתמשים בגיגית העמוקה המים היו רותחים והבגדים בפנים היו מתרככים. אמא היתה מעבירה את הבגדים לגיגית השטוחה להמשך כביסה
מתקדמים למכונת כביסה חצי אוטומטית.
היא נקראה חצי אוטומטית כי היו לה שני תאים בתא הראשון היו מבצעים את הכביסה למכסה היה פתח כניסה של המים מהברז ופתח יציאה של המים לשטיפה. הצינור היה מונח בכיור. בסיום שלב הכביסה היו מעבירים את הכביסה לפתח השני לסחיטה. לפתח השני היתה יציאה אחת היינו מניחים את הצינור בכיור וכל המים שנסחטו יצאו דרך הצינור. היתה התרגשות גדולה בבית לקראת הכביסה הראשונה, המעבר מכביסה ידנית לכביסה במכונה היה קפיצה גדולה ואמא קבלה עזרה לביבי אשתו של דיי דיי . ביבי באה אלינו הביתה והפעילה את המכונה וגם הסבירה לאמא איך לעשות להבא לבד. מכונת הכביסה היתה במקלחת . כל הכביסה המלוכלכת נערמה על שני מדפים שהיו במקלחת ואמא היתה מורידה מהמדפים את הכביסה המלוכלכת ממיינת ומכניסה למכונה. את הבגדים המכובסים הייונתולים בחצר על חבלים ממתכת שהיו לנו. באחת הפעמים שאמא התעסקה עם הכביסה המלוכלכת היא נעקצה ע"י עקרב שמצא לו מקום להתנחל שם.
הגיע הזמן להתקלח במקלחת היה "דוש" , אבל בלי מים חמים. אחת לשבוע במקרה הטוב היינו מרתיחים במים בגיגית העמוקה היה לנו כלי שבו היינו לוקחים קצת מים חמים מוסיפים מים קרים וככה התקלחנו. ברור שאנחנו הילדים לא התלהבנו לעשות מקלחת בלשון המעטה.
הבויילר שמאיר הכין והתקין
עולים כיתה – דוד שמש
איזה פטנט זה היה בארץ כל כך חמה כמו ישראל איך לא מנצלים את האנרגיה הזו לחימום מים. אכן זו היתה הקידמה בשלמותה. התקינו על הגג דוד שמש של חברת היוצר, במקלחת כבר היו צנרת למים חמים וצרת למים קרים. יכולנו לווסת את טמפרטורת המים לא פחדנו שכל רגע המים החמים יגמרו. המקלחת היתה רגועה והאמת התחלנו להתקלח התדירות של יותר מפעם בשבוע.
תנור חימום זה היה פטנט אדיר, בתוך התנור היה מיכל נפט עם צנרת שהובילה את הנפט לפתילה. היה ברז שיכולת לשלוט על כמות הנפט ובעקיפין על גובה הלהבה. חוץ מלחמם את החדר ותמיד הייתה צריך לשבת קרוב כדי להרגיש את החום יכולתה לעשות לחם קלוי על החלק העליון של מכסה הלהבה. היית צריך להיזהר ולחכות עד שהלהבה תהיה יציבה וללא עשן אחרת היית אוכל צנים בטעם נפט. אפשר היה להניח קומקום של מים על החלק העליון ולשתות תה בלי להתאמץ לחמם על הגז.
מכונת תפירה בתקופה שבה קנו בגדים פעמיים בשנה אזי לתקן בגדים שנקרעו היה מחזה נפוץ. היינו מתקנים גרביים שנקרעו, חולצות, מכנסיים וכל מה שאנחנו כילדים היינו קורעים תוך כדי משחק כדורגל, טיפוס על עץ או זחילות. באמצע שנות השישים אמא קנתה מכונת תפירה. המכונה היתה בתוך ארגז עץ והיה לה פדל בחלק התחתון שהיה מפעיל את הגלגל . אנחנו הילדים אהבנו להחליף את המחט אם היא נשברה ולהכניס את החוט לחור של המחט כשהחוט היה נקרע.
רדיו שפופרות
כן, היה פעם משהו כזה. הרדיו עמד על ארגז מכונת התפירה. הוא היה גדול ולקח לא מעט זמן מההדלקה עד שאפשר היה לשמוע משהו כי הוא עבד על שפופרות ועד שהשפופרות לא התחממו אי אפשר היה לשמוע כלום ברדיו. הרדיו היה מכשיר שריתק אותנו אליו. כל ערב היו משמיעים סדרות של סיפורים מרתקים ומפחידים, היינו שומעים את פרקי היום בתנך, היינו דלוקים על מצעד הפזמונים העבריים ששודר פעם בשבוע. הסדרה הכי מרתקת שאהבנו נקראה "פול טמפל" סדרה על רצח ובלשים. כל בוקר היינו קמים לקולו של נחמיה בן אברהם שהשמיע תרגילי התעמלות בקול מיוחד במינו. התרגילים היו עם אביזרים שהיו בכל בית כמו למשל: המטאטא, הכיסא וכו'. הרדיו ליווה אותנו רבות בילדותינו היינו צמודים אליו כדי לשמוע תוכניות ולהתעדכן. אני זוכר שכל ערב הקריאו שמות של בני משפחה שחיפשו את בני המשפחה שלהם שהלכו לאיבוד. לימים כשדוד הלך ללמוד בבית הספר הטכני של חיל האוויר הרדיו היה בשבילו מתקן אימונים של פירוק והרכבה, החלפת שפופרות ובמיוחד חיזוק החוט שהיה מחובר בין שני הכפתורים שבעזרתו אפשר היה להעביר תחנות. הרדיו בעקבות כל התיקונים של דוד שבק חיים לכל חי
עיתונים
אני זוכר שהיו אנשים שרכבו על אופניים ומכרו עיתונים ברחובות היה אחד שמכר עיצון מעריב, הוא רכב על אופניים וצעק" מ..ריב, מ..ריב ואנחנו הילדים היינו רודפים אחריו והיינו קוראים לו משוגע. הוא היה רודף אחרנו עם האופניים אבל זה היה כאילו.
תיאור הבית,התקרה,הרצפה,החדרים,המחסן,העצים, הרעפים, דוד בוילר,דוד שמש,מקרר אמקור 11 , דוד שמש היוצר, יתושים ,עקרבים,אמא נעקצת בזמן כביסה,גיטרה מעץ,משקולות,דבש,נרות מדונג, כלב, בג'נג'ל, חוביזות, גורנינות,פטריות,לול,עץ החרוב,דומים, חילק
תיאור הגינה
החתונה של שולה
שולה התחתנה בגיל 17. מזל שזה קרה בגיל צעיר כל כך. לולא החתונה של שולה לא היו לנו תמונות של אבא בכלל חוץ מהתמונות שהיו בדרכון ובתעודת זיהוי. בימים שמצלמה היתה מותרות כל תמונה הופכת להיות יקרת המציאות. מהחתונה של שולה יש לנו את הזיכרונות הכי מוחשיים של אבא.
משחקי ילדות
בתחילת שנות השישים של המאה ה-20 ( 1960 ) השכונות בבית שאן לא היו מאוכלסות בצפיפות. היו מעט מאוד כבשים בתוך השכונות ומה שחיבר את הגישה לבתים היו שבילים שעם הזמן התהדקו ואפשר היה להשתמש בהם כמו בכביש. ברור שבזמן שהיו יורדים גשמים היו הרבה שלוליות ברחובות ולנו הילדים זו היתה הזדמנות לצאת במגפיים ולהיכנס לשלוליות. מכיוון שהורינו היו עסוקים בענייני פרנסה ולהיות מחוץ לבית לא היתה בזה סכנה מיוחדת יכולנו להיות מחוץ לבית כמעט כל היום ולהגיע אפילו כשהחושך ירד. הרחובות היו מלאים בילדים ששיחקו במיגוון משחקים שחלקם היו תלויים בעונות השנה.
כדורגל מכיון שהיה מרחב גדול בשכונה אפשר היה לאלתר מגרשי כדורגל בשפע. ממול הבית מצד מזרח היתה רחבה גדולה שבה שבה שיחקנו הרבה משחקים ובין היתר גם כדורגל. מצד דרום של הבית ( במקום שבנויים שני בניינים בין הבית לבית ספר רמב"ם ) היה מגרש שבתחילת האביב היה מלא בפרחי סביון, חוביזות ועוד צמחים, הרגשנו שאנחנו משחקים במגרש של הגדולים על רחבה, עקומה אומנם, אבל ירוקה כמו דשא. בהמשך הרחוב לכיוון צפון מול הבית של משפחת קדוש וישר היה עוד מגרש כדורגל. בגן הילדים שהיה קרוב לבית היה מגרש כדורגל, מול הבית של משפחת חקשור היה מגרש כדור רגל ומאחורי הבית של נעים חקשור היה מגרש כדורגל. בקיצור מגרשי כדורגל היו בשפע רק שהיתה בעייה עם כדור. למעטים היה כדור שהיה ממש עגול, לרוב הכדורים לא היו עגולים ולכן קראנו להם "ביצה" וזה לא היה פשוט לשחק עם כדור כזה, לך תדע לאן הוא יגיע ואיך הוא יתגלגל. לילדים הקטנים היו כדורים ממולאים בסמרטוטים ולנו היה כדור רגל אבל מה לעשות שהתפרים שלו היו קרועים. באותם ימים הכדור היו בנוי ממשושים שתפורים אחד לשני ומהר מאוד התפרים היו נקרעים ואז הכדור היה הופך להיות ביצה. לנו בבית היה חוט שמשון ומחט עם חור גדול ולכן תפרתי את הכדור, בהתחלה זה היה קל יחסית אבל לקראת הסוף כשלא היתה גישה להכנסת המחט זה היה בלתי אפשרי לסיים את התפירה טוב ולכן הכדור היה "ביצה". לכדור ביצה היה סיכוי גדול מאוד להיקרע או להתפוצץ. בשנת 1968 עיריית בית שאן יזמה טורניר כדורגל בין השכונות. כל שכונה הקימה קבוצה כדורגל ששיחקו בה צעירים ומבוגרים יחד לקבוצה היתה תלבושת וגם שם. כל שבת לאחר ארוחת הבוקר תושבי השכונה היו מתאספים במגרש שמאחורי הבית של נעים וכולם עודדו את הקבוצה מהשכונה.
קפיצה על חבל
קפיצה על חבל היה משחק משותף לבנים ולבנות. בד"כ מדובר על חבל ארוך ועבה שני ילדים החזיקו את קצות החבל וסובבו את החבל בקצב אחיד. בראש הקופצים היה אחד שתפקידו היה לקפוץ בסגנון מסויים וכולם היו חייבים לקפוץ כמוהו. מי שטעה נפסל. אז איזה קפיצות היו? אחת הקפיצות היתה כניסה לחבל בחלק האמצעי שלו קפיצה פעם או פעמיים ויציאה מבלי שנוגעים בחבל, מי שנגע נפסל סוג אחר של קפיצה היה כניסה לחבל מבלי לדלע עליו ומיד לצאת. סוג נוסף של קפיצה היה להיכנס לחבל בנקודה שקובה למחזיק החבל, שם המקום היה גבוה והיה קל להיפסל. למתקדמים היו שני חבלים מסתובבים אחד מול השני וגם פה היו צריכים להיכנס בדיוק כמו המוביל ואסור היה להיפסל. תוך כדי הקפיתות וסיבוב החבל שרנו שירים מיוחדים "נעלמה לנו כבשה- אלוג'יה אלוג'ה לאן היא נעלמה - אלוג'יה אלוג'ה מי ידע למצוא אותה? - אלוג'יה אלוג'ה" השיר היה ממשיך כמו סיפור שמתפתח ליחידים היה משחק קפיצה בחבל כשהחבל מסתובב קדימה או אחורה או בידים משוכלות קפיצה על רגל אחת עם דילוג בלי דילוג.
כדור סל – לא היה
מחניים
שירטטנו במקל את גבולות המגרש התחלקנו לשתי קבוצות, המשחק היה מעורב , בנים ובנות
חמור חדש
זה היה משחק במיוחד לבנים. אחד הבנים היה עומד כפוף עם הידיים לכיוון הרגליים, אחד המשחקים שהיה המנהיג היה קופץ מעל הילד הכפוף ומבצע משימה שאר הילדים היו חייבים לבצע את המשימה בדיוק כמו המנהיג אחרת הוא היה נפסל והופך להיות "השוכב". השוכב עצמו השתדל בכל מאודו לפסול את הקופצים ע"י זה שהוא הגביה את הגב ואז הקופץ לא הצליח לעבור אותו. איזה משימות היו?
לקפוץ ותוך כדי קפיצה לתת בעיטה בתחת של השוכב לקפוץ על מימד האורך של השוכב לקפוץ על מימד הרוחב של השוכב לקפוץ כשהשוכב עומד זקוף למעט הראש שהיהכפוף המנהיג היה יכול לומר "עיתון" ואז כל קופץ היה צריך לומר שם של עיתון שהוא לא העיתון שסוכם בין המנהיג לשוכב. זה היה יכול להיות כל נושא שהמנהיג בחר ( שם של עץ, שם של פרח וכו' ) יחד עם השוכב והקופצים היו צריכים להיזהר ולא לבחור את מה שהמנהיג בחר, אחרת הוא היה נפסל
ים יבשה
זה היה משחק לתקופת הגשמים כשהאדמה היתה לחה. היינו מציירים מלבן, ריבוע או עיגול, מחלקים לכל משתתף חלקה אחידה בגודל שלה וע"י נעיצת הסכין באדמה בזריקה היה נמתח קו לפי זוית הסכין אם זורק הסכין הצליח למצוח קו שנגע בשני קוין בשטח של האחר השטח הזה היה הופך להיות השטח שלו. לקראת הסוף כשלמתמודד היתה חלקה שבקושי אפשר היה לשים רגל אחת בתוכה היו קטעים מצחיקים.
קינה פרה
המשחק הזה לפי שמו נשמע לנו צרפתי, עד היום אני לא יודע מה פירוש המילים. היינו מתחלקים לשתי קבוצות. היה לנו מקל עדול מחודד בקצה אחד או בשתי הקצוות באורך של 15-20 ס"מ, היינו מניחים שני מגדלי אבנים בגובה של 10 ס"מ כל אחד והיינו מניחים את המקל העגול ע"ג שני המגדלים ( היינו מקבלים צורת האות ח ) הילד המשחק החזיק ביד מקל רחב שאותו הוא הכניס מצחת למקל העגול. כשהוא היה מוכן ( היה אסור להפיל את המקל העגול, אם המקל נפל המשחק היה נפסל ) הוא היה אומר בקול רם "קינה" ושחקני הקבוצה השנייה היו עונים "פרה" ( מוכני ? ) והמשחק היה מניף את המקל הרחב בתנופה וזורק את המקל העגול למעלה ורחוק לכיוון הקבוצה השנייה. אם אחד משחרני הקבוצה השנייה תפס את המקל העגול ביד כשהוא באוויר השחקן היה נפסל, אם המקל העגול נחת על האדמה במקום שבו הוא נעצר השחקן היה צריך להכות על הקצה המחודד להקציץ את המקל העגול באוויר ולהכות אותו רחוק יותר. אם השחקן לא היה מצליח להקפיץ את המקל העגול באוויר ולהכות אותו שלוש פעמים הוא היה נפסל. היו קובעים מראש כמה פעמים מותר לששחקן להדוף את המקל העגול בסיום היו מודדים את המרחק ונקודת ההתחלה וזה היה הניקוד של הקבוצה.
חמש תחנות
חמש אבנים
דו קרו אס פלה
גולות שיבר, מור, מרובע
סביבונים, צ'יל ואזנה
מחבואים
עמודו, דוד אמר
גומי
להפוך נייר מסטיק עלמה
להפוך מכסים של בקבוקי חלב
מחש מקלות
גוגואים
12 בורות
סטנגה
דוקים
דמקה
אבא חולה
אמא סיפרה שאבא לא התלונן אף פעם על כאבים, הוא עבד קשה בכל עבודה שהוצעה לו בלישכת העבודה כדי להביא אוכל הביתה. יום אחד אבא התלונן שהגב כואב לו, אמא הציעה לו שיקח חופשת מחלה וכך הוא יוכל לנוח מכל המאמץ. הם הלכו לרופא והרופא שלח אותו לבדיקות . מפה לשם מבלי שאנחנו הילדים הקטנים מבינים מה קורה מאשפזים את אבא בבית חולים בעפולה. הוא עובר סדרה של בדיקות. אני זוכר שאמא לקחה אותי איתה לבית חולים לבקר את אבא. זה היה לי קשה להתקרב לאבא כי הוא שכב במיטה, הוא קרא לי שאתקרב אליו ושאל מה שלומי. אבא ירד מהמיטה טיצאנו יחד עם אמא לחצר של בית החולים אמא ואבא דיברו בינם לבין עצמם אני לא הייתי שותף לשיחה. הייתי בכיתה ה'.
לאחר חצי שנה של אישפוז, אבא חוזר הביתה, יותר הוא לא הלך לעבודה. לא ידענו מה קורה והמשכנו להתנהג כרגיל. אני זוכר שבשבת בא לבקר אותו אברהם, הסבא של שלמה אלטוויל והם ישבו יחד ואבא סיפר לו את קורות חייו. ביום שלישי בערב הבית התמלא באנשים . בשעה עשר בערב נשמעו קולות בכי בבית. אבא נפטר.
יום רביעי קמים לבוקר של הלוויה. צריך לעשות הרבה סידורים, בין היתר להודיע למשפחה בחיפה שאבא נפטר וצריך להגיע להלוויה. איך מודיעים למשפחה בחיפה בשנת 1968 כשאין טלפונים שהיום צריך להגיע להלוויה? פשוט מאוד הולכים לתחנת המשטרה ומשם שולחים הודעה לתחנת המשטרה בחיפה ובדרך הזו ההודעות הדחופות עברו. דודה רחל הגיעה מחיפה כשהיא לאחר לידה, היא השאירה את התינוקת בחיפה ובאה לשבת שבעה עם אחותה. במשך כל ימי השבעה היא סבלה מגודש חלב בחזה, הבאנו לה מקופת חולים משאבה לשאיבת החלב כדי שיהיה לה קל יותר. יתר הדודים הגיעו גם הם. דודה מרים שכבה באותו זמן בבית חולים עפולה. היא היתה לאחר ניתוח או אישפוז. אני זוכר שכאשר היא שוחררה מבית החולים היא היתה צריכה להיות במקום שקט ורגוע מה שאמר לא להיות אצלה בבית. סוכם שהיא תבוא אלינו הביתה, אבל איך היא תבוא ? הרי נאלץ לספר לה שאבא נפטר ? היא הגיעה זה היה לקראת טו בשבט, היא לא הבינה מדוע יש נרות דולקים בבית, הסבירו לה שזה לכבוד טו בשבט. את סידורי הלוויה היו צריכים לעשות עוד בערב, להכין מודעות אבל ובמיוחד להודיע לחברה קדישא שצריך להכין קבר. התקופה היא עיצומו של החורף, אני לא זוכר מה היתה הסיבה אבל לא היה מי שילך לבית העלמין ויחפור את הקבר. אני זוכר שמאיר, בעלה של שולה לקח כלים ויחד עם כמה אנשים ירדו לבית העלמין וחפרו את הקבר. זה היה קשה כי היו סלעים ולא היה קל. כשמאיר חזר אלינו הביתה התברר שאין נהג לרכב של החברה קדישא, הרכב השחור משחור, מאיר שהיה כבר נהג מונית התנדב להיות הנהג של הרכב. מסע הלוויה התחיל מהבית, שכון ד' מס' 92 היינו צריכים לעלות את העלייה לבית ספר הרמב"ם, משם לכיוון המשטרה, בית חרושת לקרח, העיר העתיקה, עד לבית העלמין. כל ההולכים מאחורי הרכב הלכו בקצב איטי ומאיר היה צריך לנהוג לפי קצב ההליכה. הרכב היה עם גיר רגיל ולא אוטומטי. אחת לכמה מטרים הרכב כבה או שהנסיעה היתה מהירה יחסית לקצב ההליכה והיה נפתח פער גדול. מאיר הרגיש לא בנוח מצד אחד הוא נהג מונית ומצד שני הוא לא מצליח לנהוג ברכב מבלי שהמנוע יכבה או המהירות לא תהיה מתאימה. אנשי החברה קדישא לא חסכו ממנו את ההערות שלהם. החברים של כל האחים מבית הספר הגיעו ליד הבית. המשפחה מחיפה הגיעה, המשפחה של משה חקשור ושל מאיר הרונגי הצטרפו ואנחנו כמובן. אבא נפטר בבית, לבית הגיעו אנשי החברא קדישא כדי לבצע את טכס הטהרה. הם שפכו הרבה מים בחדר שבו אבא שכב. לפני שמסע הלוויה יוצא לדרך קראו לילדים לחדר שבו שכב אבא. חוץ מאהרון ואביבה כולנו נכנסנו לחדר, על המיטה היה אבא עטוף בתכריכים לבנים. זה היה מאוד מפחיד. יצאנו מהבית ובחוץ מחכים המון אנשים, צעקות ובכי אני זוכר שמהר מאוד אמא השתלטה על עצמה ולא נתנה לאורחות שהגיעו להגזים בקינות ולהתנהג בצורה מוגזמת. מסע הלוויה אחרי הדקות הראשונות שהיה סוער התנהל די בשקט במיוחד כשהתחלנו ללכת והיה הרבה ללכת. למזלינו לא ירד גשם תוך כדי ההליכה. הגענו לבית העלמין לטכס הקבורה שאני כילד לא זכיתי לראות כי אחת האורחות, אמא של חבר מהכיתה (בני אבשן), החזיקה אותי רחוק מהקבר. חזרנו מבית העלמין לבית שנשטף ונוקה יהודית אמרה שהיה הרבה הדם בחדר.
יושבים שבעה הבית מתארגן לישיבה בשבעה. כל הנשים נכנסו לחדר הילדים המטבח היה חדר מבצעים שם הכינו את הכיבוד לאורחים שהגיעו לנחם. הגברים היו בחדר האמצעי, זה החדר שאבא שכב בו לפני שנפטר. ישבנו על הרצפה דוד, אהרון ואני. תפילת ערבית, פעם ראשונה אתה צריך לומר קדיש, קוראים את הקדיש מתוך הסידורים שהביאו לבית. כל הזמן מגישים שתיה וברכות. דאגו שיהיו ברכות בבית. כל סיבוב של ברכות כלל: שתיה קלה שברכתו "שהכל", עוגיה שברכתה "בורא מיני מזונות" פרי שברכתו "בורא פרי העץ" ירק שברכתו "בורא פרי האדמה" ומסיימים בשתייה חמה. לאבא היתה חבורה של חברים שמעכשו ליוו אותנו כל השבעה, החודש וכל שנת האבל. הם הדריכו לימדו והגיעו לכל תפילה. אבא היה שייך לחבורה הזו ולפי המציאות היו מסתובבים בין בתי האבלים ונהגו עפ"י המנהגים שהיו במוסול. בחבורה היו: כהן עזרא – הוא היה החזן שהתפלל את כל התפילות אליהו כהן – בעלה של דודה מרים בעלה של סמוח מורדוך שהיה עם יד פגועה ועיוות בפנים סירסר .... אבא של דוסטי אחרי יומיים שדוד אהרון ואני אומרים קדיש, כבר אמרנו את הקדיש בע"פ.
הביקור של המורה שלום לי כילד היה קשה להישאר בבית כל ימי השבעה. הבית היה במסלול שבו החברים חזרו מבית הספר. לא יכולתי להישאר בבית ויצאתי לפגוש את החברים. לא התאפקתי ושיחקתי איתם בגולות. אני זוכר שדיי דיי אמר לי שצריך להישאר בבית כל השבעה למרות שזה קשה. באחד מימי השבעה הגיע המורה שלום אלמגור לבית לניחום. הוא התיישב על הכסא ולאחר מספר מילות נימוס הוא רצה לומר דבר תורה. הוא ביקש ממני להביא ספר משנה. אני חושב שלמדנו אז מסכת ברכות בבית הספר, הבאתי לו את המסכת והוא פתח ואמר שנהוג ללמוד משניות לעילוי נשמתו של הנפטר כי אותיות משנה בהיפוך מקבלים את המילה נשמה. שלום אלמגור לימד את משנה א' של מסכת ברכות פרק א - משנה א מֵאֵימָתַי קוֹרִין {א} אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית. מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן {ג}, עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד חֲצוֹת. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר {ה}. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה, אָמְרוּ לוֹ, לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע. אָמַר לָהֶם, אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשָּׁחַר, חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. וְכָל הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵירָה: בסיום השבעה היתה סעודת מצווה. היה אורז ועוף והרבה אנשים הגיעו לערב הזה. ירדנו לבית העלמין וחזרנו הביתה להתחיל חיים חדשים הבגדים של אבא
את הבגדים של אבא אמא כיבסה מחוץ לבית בחצר. היתה לאבא חליפה שאותה לבש כשהלכנו לבית הכנסת. יכול להיות שזו החליפה שהוא קנה לחתונה של שולה ומאיר. אני לא זוכר מה עשינו עם הבגדים יכול להיות שאמא תרמה אותם למישהו. במהלך שנת האבל הגיעה אלינו שכנה עירקית שגרה בסוף העלייה לכיוון בית ספר הרמב"ם בפינה. היתה לה בקשה מיוחדת. היא רצתה לקבל את הסבון שבו רחצו את אבא, היא האמינה שזה יכול לעזור לה. אמא בצער רב נאלצה לתת לה את הסבון, אבל היא חתכה אותו לשניים ונתנה לה רק חצי. מה קרה לחצי השני אני לא יודע
הטבעת של אבא התאריך שעל המטבע הוא 1908
הצמיד של אמא שהוכן במוסול
8 מטבעות אחד כנגד כל ילד וזה לפני שכל הילדים נולדו
התאריך על המטבעות 1936
הצמיד על היד של שולה
טבעת הנישואין של אמא על האצבע של שולה
הבגדים שלנו
איך ידעו האנשים שאנחנו משפחה אבלה? אמא בחרה לגזור סרטים שחורים ולהצמיד למעיל של כל אחד, כך כשצאנו החוצה לשחק עם חברים היינו מסומנים במדבקה שחורה, מדבקת האבל. אמא כמו יתר האחיות לבשו בגדים שחורים.
השבת בשנת האבל
עד שאבא נפטר לא קידשנו בבית בשבת. אבא לא ידע לקרוא ולא ביקש מדוד לקדש. בשבת של השבעה אליהו בעלה של דודה מרים בא איתנו מבית הכנסת וקידש בבית מאותה שבת אמא הנהיגה שיהי קידוש בבית. בד"כ אני קידשתי ותמיד בסוף הארוחה אמא היתה מושיבה אותי, לפעמים בכח, שאברך את ברכת המזון ובסופה אעשה השכבה לאבא. רק לאחר ההשכבה הייתי משוחרר ללכת עם החברים שחיכו לי בחצר של הבית. למחרת לאחר החזרה מבית הכנסת היינו אוכלים ארוחת בוקר ומארגנים את הבית מהר כי לקראת הצהריים הגיעו החברים של אבא "למשמרה". בעירק היה מנהג שבמשך כל שנת האבל היה מגיע מנין של אנשים לבית האבל ושם היו קוראים כל שבת קטעים מנביאים וכתובים וכך במשך השנה גמרו לקרוא את כל התנך בבית הכנסת קראו את חמשת חומשי תורה ובבית האבל הוסיפו את נביאים וכתובים שולה ומאיר עם הילדים היו מגיעים גם הם לפעמים גם אבא של משה היה מגיע. המשמרה נמשכה קרוב לשעה, תוך כדי הקריאה הוגשה שתיה קרה ובסיום הקריאה הוגשו ברכות עזרא עשה השכבה לאבא ואנחנו אמרנו קדיש. בבית התקיימה תפילת ערבית כל מוצאי שבת, בסיום התפילה עזרא עשה הבדלה ושוב חולקו ברכות שתיה חמה השכבה לאבא וקדיש לסיום. החבורה הזו התמידה כל השנה להגיע לבית למשמרה ולתפילת ערבית של מוצאי שבת, לא משנה מה מזג האוויר, ממש דבקות במטרה. כל החבורה היו עירקים וזו היתה דרכם להיפגש. אפשר לציין שני מנהגים שהיו להם. הראשון זה "הדבה". לעשן הרי אסור בשבת ולכן היה תמיד לאחד מהקבוצה עלי טבק והוא היה מחלק בין חברי הקבוצה. מגלגלים את עלי הטבק ומניחים בין החניכיים ללחי הרוק היה "מוציא" מהטבק את הטעם והריח ולאחר זמן היתה מתבצעת "יריקה" כדי להיפטר מהעלים שעשו את העבודה. השני זה אבקת טבק. היו אבקות טבק בכל מיני טעמים, אני אהבתי את האבקה שבטעם מנטה,
האדם שהיתה לו קופסת הטבק הקיש עליה באצבע כדי דלא יהיו גושים, פתח את הקופסא וכל מי שהיה מעוניין לקח קמצוץ של טבק והריח. מי שהשמיע את האפצ'י הכי חזק זכה למחמאות של האנשים.
ערב ראש חודש
כל ערב ראש חודש היה מתאסף מנין בבית, קראנו בספר מיוחד שכלל בתוכו פרקים מהתורה, מהמשנה חהזור, תריג מצוות. תוך כדי הקריאה הוגשו כרגיל הברכות אבל בכל ערב ראש חודש הוגשה גם ארוחה ממש. בד"כ אורז ועוף ט"ו בשבט
אבא נפטר בכ"ג בטבת ותוך כדי החודש הגיע ט"ו בשבט. לראשונה התוודענו למנהג שצריכים שיהיו 101 סוגי מאכל ( פירות וירקות עוגיות וכו'..) כדי לעמוד ביעד הזה שולה נסעה לשור הכרמל בת"א וצירפה אותי לנסיעה. בשבילי זו היתה חוויה מדהימה כי הייתי פעם ראשונה בת"א. בשוק הכרמל התוודעתי פעם ראשונה לפרי שנקרא אפרסמון, שלא כמו היום הפרי לא היה נפוץ ואלה ששולה קנתה היו רכים מאוד. בצהריים נכנסנו למסעדה שהיתה בשוק ושולה השמינה לי ארוחה במסעדה. מיותר לתאר את ההתרגשות של לאכול במסעדה. מבחינתי אפשר היה גם לברך שהחיינו. הגענו הביתה עם כל הקניות וערכנו את השולחנות בבית. בערב הגיעו המתפללים כמעט כל אחד מהם הביא ברכות לעילוי נשמת אחד הנפטרים שלו כך שהכמות היתה גדולה מאוד.
ז' באדר ליל ז' באדר הוא יום פטירת משה רבינו היה גם הוא ערב מפגש בבית לתפילה שכללה קריאה באדרא זוטא, תריג מצוות ופרקי משנה. כמו ביתר המפגשים היה סיבוב של ברכות
ליל שבועות
ליל שבועות היה אתגר מיוחד לילדים כי נשארים ערים כל הלילה. בתחילת הלילה קראנו את ספר התנך ולאחר מכן תריג מצוות וקטעים נרחבים מהזוהר. לא כל המתפללים הצליחו לקרוא את הזוהר כי הוא כתוב ארמית. לקראת עלות השחר היינו הולכים לבית הכנסת לתפילת שחרית מוקדמת. סיבוב של ברכות היה חוזר על עצמו כל שעה ובלילה כזה ארוך היו לא מעט סיבובים.
ראש השנה המנהג העירקי הוא להתאסף בבית הכנסת לפני תפילת מנחה ולקרוא את כל ספר תהילים, המטרה היא לא לישון ביום ראש השנה כי זו סגולה לעירנות במשך השנה. המתפללים הגיעו אלינו הביתה וכמעט כל אחד מהם הביא סט ברכות לעילוי אחד הנפטרים שלו. בסיום של מקבץ הפרקים שמיוחדים לכל אחד מימי השבוע היתה הפסקה מתודית ואז נערך סיבוב של ברכות. בסיום הקריאה בספר תהילים נשארו הרבה ברכות אלה נאספו במגש וחולקו ביד נדיבה לכל אחד מהמתפללים. הטקס חזר על עצמו גם ביום השני של ראש השנה.
ליל הושענא רבא
כמו ליל שבועות גם ליל הושענא רבא היה לילה לבן רק שהפעם היה שינוי גדול. את ליל הושענא רבא עשינו בתוך הסוכה. לקראת חג הסוכות מאיר יחד עם נעים הביאו קרשים ובנו סוכה גדולה שתוכל לאחלס בתוכה את המתפללים. אנחנו הילדים הבאנו ענפי תמר מהעץ הגדול שהיה לנו בחצר וקנה סוף שהבאנו מתעלת המים שהיתה מאחורי הבית. הסוכה היתה גדולה וחזקה. בשנה ההיא לא ירד גשם בחג הסוכות. בלילה הארוך הזה היו יחד עם המתפללים גם אבא של משה ודיידיי. כמו ביתר המפגשים היו הרבה סבבים של ברכות, רעב אף אחד לא היה.
החתונה של עמליה תחילת ההיכרות של עמליה ומשה היתה כשעמליה היתה אחות בבית חולים מלבן. החברות ביניהם היתה "סודית" . למשה היה טנדר וכל פעם שהוא היה צריך להיפגש עם עמליה הוא היה עובר ליד הבית מצפצף ליסוע עד לקצה העליה לכיון בית ספר הרמב"ם שם הוא היה מחכה לה . עמליה ומשה הבינו את המצב הרפואי של אבא ( עמליה מספרת שאמא לא ידעה שאבא חולה בסרטן הכבד עד יום הפטירה שלו ) לכן הם קבעו מועד לחתונה מהר ככל האפשר. החתונה נקבעה ליום 23.1.1968 מועד ההלוויה של אבא. החתונה נדחתה ונערכה לאחר סיום החודש של אבא. את העופות שהכינו לחינה או לחתונה אכלנו במשך השבעה. החתונה של עמליה היתה עצובה. היא התקיימה בבית של נעים. אני זוכר שתוך כדי התהלוכה מהבית של ביבי לבית של ההורים של משה עמליה התחילה לבכות. בכניסה לבית נעים רצה להראות למשה ועמליה כמה הם יפים והוא תלש את המראה שהיתה תלויה על הקיר בכניסה לבית שלו, הוא תלש אותה בידיים בלי מברג ובלי להוציא את הברגים. הוא עמד עם המראה ביד לפניהם והוא רקד כמו שנעים יודע לרקוד, מכל הלב. "כיצד מרקדין, כיצד מרקדין לפני הכלה" – נעים עשה את זה מכל הלב.
בתמונה רואים כמה אמא עצובה. להיות אלמנה בגיל צעיר כל כך ולחתן את הבת חודש אחרי שאבא נפטר זה בוודאי לא היה קל. זה רק מוכיח כמה אמא היתה אישה חזקה.
סיום שנת האבל
לאמא השנה היתה שנה קשה מאוד. היא נאלצה להתמודד עם שני תפקידים תפקיד האבא ותפקיד האמא. היא עבדה במפעל טקסטיל במשמרות לילה. המשמרת היתה מסתיים בשעת בוקר מוקדמת היא היתה חוזרת בהסעה וכפי שהיא סיפרה הרבה פעמים היא היתה ממשיכה עם ההסעה עד לקצה בית שאן משם היתה הולכת לבית העלמין לפקוד את הקבר של אבא. היא היתה צריכה להתמודד עם בעיות הפרנסה לקנות אוכל לבית להתייחס אלינו הילדים, להגיע לאספות הורים ולהיות אופטימית בגידול שלנו. במשך כל השנה כמו גם במשך כל חייה אמא לא "בכתה" על הקושי הגדול בגידול הילדים לבד. היא התמודדה ונלחמה ככל שיכלה. אנחנו הילדים לא שמענו אותה מדברת על אבא מבחינתנו לא היה חוסר כזה. לימים כשגדלנו ושאלנו את אמא שאלות היא ידעה לספר לנו המון פרטים על אבא, על המשפחה המורחבת שלה, על מאורעות שהיו בעירק. היא זכרה המון עד שלשוה דורות מעליה ואהבה לספר אנחנו לא ידענו לרשום את הדברים ולהעלות אותם על הכתב ויחד עם מותו איבדנו קטע הסטוריה גדול מאוד ונשארנו עם רסיסי פרטים שכולם ביחד אולי מגלים מעט מהסיפר הגדול שעברו אמא ואבא. לעזוב את מקום הולדתם את תרבותם שפתם ולבוא לגדל משפחה במקום חדש וזר אבל יקר מאוד ארץ ישראל. לאמא היה שיר ששידר את התקווה הגדולה מתוך המשברים עברו עליהם. "זיעלנה ליש זיעלנה מהתגולי ליש זיעלנה אינתי חבתי אילארץ עירק מתוסוואה ענה" ובעברית קלה " כועסת, למה את כועסת, את אהבת את הארץ עירק לא שווה פרוטה" כך היא ידעה להתמודד עם הירידות במצב הרוח להתעודד לשאוב כוחות ולהמשיך הלאה. לאמא היה ברור שאנו הילדים צריכים לקבל כל מה שהיא יכולה כדי שנצליח. 1968 הסתיימה כך גם שנת האבל. מבחינת המצב בבית שאן זה היה בכי רע. המחבלים התמקמו בגבול ירדן והחיים בבית שאן היו קשים מאוד במיוחד הרעש של הקטיושות והפחד מהם.
הקטיושות
מי שלא שמע לא מבין. הרעש שעושה הקטיושה הוא מחריש אוזניים.
המקלט בבית ספר הרמבם
המורה רינה
מבקר במשטרה
לוי אשכול, צוללת דקר
הר שאול, עקסוס, מטבעות, דוד מתגלגל מתל שאול
החתונה של שולה
עובדים כדי לממן את הטיולים
כדורגל בין השכונות
הקיטנות בתחכמוני
המורים קולקה,רפי ביטון,שלום אלמגור,שמעון אבוקסיס, המורה שלמה\ניסים אוזנה
החתונה של עמליה
החתונה של זולייט
המעבר לחיפה
איך עברנו, איפה גרנו, קניית הבית,
בס"ד 09/01/2010
נר ה' נשמת אדם לזכרו של אבא
שמעון בן חנה לבית משפחת דידי
בשבת , כג' בטבת חל יום הזיכרון לאבא . הכנתי דבר תורה שאותו אמרתי בבית הכנסת בשבת פרשת שמות
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה . כך מתחיל ספר שמות הספר שבו משפחת האבות עליה למדנו וקראנו בספר בראשית הופכת להיום עם גדול
שמות – נוטריקון: שניים מקרא ואחד תרגום . ניגע היום בנקודה אחת מתוך הפרשה שקשורה למנהיגות שכל כך חסרה בימינו ולהגדרת המטרה.
בפרשת שמות אנו פוגשים את לידתו של משה רבינו ומיד לאחר הסיפור המקראי והאגדות סביב גידולו בבית פרעה אנו פוגשים את משה במספר מעמדים.
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל. משה לא מהסס למרות תפקידו כבן פרעה להרוג מצרי כי אינו יכול לסבול התנהגות שבה החזק פוגע בחלש .
וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים; וַיֹּאמֶר, לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה, רֵעֶךָ. בפעם השניה הוא פוגש 2 יהודים רבים בינהם וגם פה הוא מתערב בויכוח בינם . פרעה מבין שהוא מגדל בבית אדם עם דעות ועמדות מיוחדות שלא עולות באותו קנה עם ההתנהגות שלו כמלך לשמירת השלטון ומוציא ללא כל היסוס פסק דין שיש להרוג את משה , בנו החורג שגדל אצלו בארמון.
לאחר שמשה בורח ממצרים הוא מגיע למדיין ופה ליד הבאר מתקיימת הסצנה השלישית , וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים, וַיְגָרְשׁוּם; וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן, וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאנָם. למרות שמשה מגיע כפליט למדיין הוא לא מהסס ומתערב בויכוח בין הרועים וזאת מבלי שהוא יודע מי הרועים ומה ייחוסן במדיין
בהמשך אנו קוראים באגדות על התייחסותו של משה בזמן שהוא רועה את צאן יתרו . הוא משלח בשלב ראשון את הטלאים והגדיים כדי שיאכלו הם הראשונים את העשב הרך ורק בסוף הוא שולח את התיישים החזקים שמסוגלים לאכול את שורשי העשב. ידוע לכולם הסיפר על הגדי שברח מהעדר ומשה רודף אחריו להחזירו וכאשר משה רואה שהגדי ברח למעיין לשתות מים הוא מרים אותו על כתפיו ומחזיר אותו לעדר.
משה מתגלה כמנהיג שיש לו תכונות חברתיות מאוד בולטות איכפת לו כאשר קורה משהו רע , לא משנה לו אם מדובר בבן עמו או בסתם גוי . גם כאשר הוא מחוץ למקום מגוריו הוא מתערב ללא פחד כאשר הוא רואה מעשה עוול . היחס שלו נכון גם כלפי בעלי חיים ולא רק בני אדם. בימינו היינו אומרים שמשה הוא מנהיג חברתי ואפילו ירוק.
והנה כאשר ה' פונה למשה ואומר לו "וְעַתָּה לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה; וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם. (פרק ג' פסוק י )
משה כאדם/מנהיג לא מקבל עליו את השליחות וזה מאוד מוזר , מכיון שהנושא החברתי בוער בעצמותיו של משה עד כדי סיכון אמיתי של חייו בבית פרעה.
התשובה של משה מפתיעה "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-הָאֱלֹהִים, מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם.(פרק ג פסוק יא ) .
רש"י מסביר את טענת משה בשני מישורים
"מי אנכי" - מה אני חשוב לדבר עם המלכים: "וכי אוציא את בני ישראל" - ואף אם חשוב אני, מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים:
עפ"י פירוש רש"י : משה ממעיט מערכו מצד אחת ומצד שני לא מלמד זכות על עם ישראל.
הרשב"ם , נכדו של רש"י , אינו מקבל את הסבר הסבא ואף אומר שמי שמסביר כך אינו מבין את רוח הדברים. לרשב"ם יש בעיה להבין איך משה שמוצג כאדם שאיכפת לו ברמה החברתית מכל מעשה עוול לא מקבל עליו את השליחות .
הרשב"ם מציג את שאלת משה "וכי אוציא את בני ישראל" בצורה הבאה : ה' מטיל עליו שליחות :לך ותוציא את בני ישראל ממצרים !! משה בא בטענה לפני הקב"ה ואומר לו אני הולך לפרעה מלך מצרים שבמשך 210 שנים משעבד את עם ישראל , איזה טענות צודקות אוכל לטעון כדי לשכנע את פרעה להוציא את בני ישראל ממצרים ?
למשה חסר מטען רוחני,ערכי שיוכל לטעון מול פרעה . ובאמת ה' מצייד אותו מיד בפסוק יב' " וַיֹּאמֶר, כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ " ה' אומר לו אין לך מה לדאוג אני אהיה איתך ואנחה אותך מה לומר.
הגדרת השליחות למנהיג ומתן כלים לביצוע השליחות אבן תנאי לקבלת השליחות.
הפטרת פרשת שמות הינה בספר ירמיהו פרק א' , יש הקבלה בין טענת משה "כבד פה וכבד לשון אנכי" לבין טענת ירמיהו " וָאֹמַר, אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה לֹא-יָדַעְתִּי, דַּבֵּר: כִּי-נַעַר, אָנֹכִי."הפעם תשובת ה' לטענת ירמיהו משכנעת את ירמיהו להוא מקבל עליו את השליחות
" וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, אַל-תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי: כִּי עַל-כָּל-אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ, תֵּלֵךְ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ, תְּדַבֵּר ". ה' אומר לו מייד אני אנחה אותך בטענות שתטען אין לך מה לדאוג ומיד רואים שהנביא מקבל עליו את השליחות.אפשר לומר שמול "כתב המינוי" למשה רבינו רואים שיפור "בכתב המינוי" של הנביא ירמיהו.
לא נרחיב את המשמעות של הגדרת התפקיד של המנהיג וקביעת המטרות , זה לא קשור להתכנסות שלנו היום . אנו עוסקים באזכרה להורים וחשבתי שכדאי להציג את הייעוד שלנו והמטרה כבנים .
בענין כיבוד הורים
כאשר יעקב חוזר לאחר 20 שנות גלות מחרן מצוייד בארבע נשים +11 ילדים וצאן רב הוא מתכונן לפגישה עם אחיו עשיו. אנו רואים שיעקב חושש מאוד מהפגישה ולכאורה מדוע יש לו לחשוש הרי הקב"ה הבטיח לו " וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת: כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ" ורש"י מסביר , מדוע חשש יעקב ? מפני שלא קיים את מצוות כיבוד הורים במשך 20 שנים .
ניתן לומר לדעתי שאם יעקב חשש מעשיו כי הוא יעקב לא קיים את מצוות "כבד את אביך ואת אימך" ועשיו כן אזי זכה עשיו לראות מלאכים ממש בזכות מצוות כיבוד הורים שקיים והיכן רואים שעשיו פגש מלאכים ממש ? כתוב בפרשת וישלח " וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם ". רש"י מפרש במקום מלאכים ממש.
אנו עוסקים היום באזכרה לאבא וזו הזדמנות טובה להאיר את מצוות כיבוד הורים מזווית נוספת .
על מצוות "כבד את אביך ואת אימך" נאמר "למען יאריכון ימיך" לכאורה התורה מציגה לנו מצווה ושכר מצווה . איך זה יתכן הרי אנו יודעים "שכר מיצווה בעולם הזה ליכא (אין ) ".
אפשר להסביר את הפסוק הזה באמצעות סיפור מרגש שכתוב בספרי ילדים ולהלן תמצית הסיפור :
בבית שבו גרו זוג הורים עם ילדים גר גם הסבא . ככל שהסבא התבגר קצרה רוח ההורים מהטיפול בו וכך הם צימצמו את מרחב המחייה שלו עד שלימים היקצו לו פינה קטנה מתחת חדר המדרגות וכל מה שהיה לסבא זה מחצלת עליה ישב וישן.
יום אחד הנכד ניגש אל המחצלת וגוזר אותה לשניים . שואל אותו האבא מדוע גזרת את המחצלת? עונה לו הבן אני דואג לך אבא וכאשר אתה תהיה זקן אני רוצה שגם לך תהיה מחצלת עליה תשב . זה הספיק לאבא , הוא הבין ושינה את התנהגותו לאביו.
אז מה הפירוש של "למען יאריכון ימיך" ?
אם אתה האבא תראה דוגמא ותטפל בהוריך כמו שצריך אזי יש סיכוי טוב שכאשר אתה תהיה זקן ילדיך יטפלו בך כמו שצריך ואם תזכה שילדיך יטפלו בך כמו שצריך אזי תזכה לאריכות ימים .
מצוות כיבוד הורים היא מצווה מיוחדת מאוד . כל מצווה יש לה מקום וזמן . מצוות כיבוד הורים נוהגת כל הזמן ובכל מקום . ספר החינוך כותב שמצוות כיבוד הורים נמשכת גם לאחר שההורים אינם בחיים ולמעשה כל זמן שאתה הבן בחיים המצווה הזו קיימת .
יהי רצון שנזכה לקיים את "כבד את אביך ואת אימך – למען יאריכון ימיך ".
משגמלה בליבי ההחלטה לכתוב ספר תורה לזכרם של הורי , היה לי ברור שאת טכס תחילת הכתיבה אני צריך לעשות כטכס בעל משמעות מיוחדת כי הרי לא בכל יום כותבים ספר תורה.
פניתי לסופר סתם שכותב לי את ספר התורה להתייעצות לגבי הטכס והצעתו היתה לבוא אליו ואצלו לכתוב את האותיות הראשונות. שאלתי חברים , חיפשתי באינטרנט וטכס ולא מצאתי.
לכן ישבתי , ערכתי וכתבתי טכס שיש בו מרכיבים שחשבתי שהם חשובים לערכיות של המעמד המיוחד שבו מתחילים לכתוב ספר תורה .
השקעתי המון מחשבה בבניית הטכס ושהדברים יזרמו בצורה לוגית ושהמוזמנים יהיו שותפים לטכס.
אני מקווה שכל המעוניין ימצא את הטכס כבסיס מתאים לערב מלא קדושה והתרגשות
משה דידי
מהלך הטכס
פתיחה
כיבוד
פיוטים
דבר תורה
הסבר של סופר סתם
רשימת שמות לברכה ולעילוי נשמה
הפיוט אנא בכח
מי שברך לזיווג
הזמנת האנשים לכתיבת אותיות
מי שברך אבותינו לכותב
דבר תורה
שירת הים אותה קראנו לא מזמן בפרשת בשלח מפגישה אותנו עם אחד מרגעי השיא של עם ישראל שבעקבות נס קריעת ים סוף נאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו " והנה מה קורה לאחר הנס הגדול של קריעת ים סוף ?
וַיַּסַּע משֶׁה אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּם-סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל-מִדְבַּר-שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלשֶׁת-יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם: וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמָהּ מָרָה: וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-משֶׁה לֵּאמֹר מַה-נִּשְׁתֶּה: וַיִּצְעַק אֶל-יְהֹוָה וַיּוֹרֵהוּ יְהוָֹה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ: וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְהוָֹה רֹפְאֶךָ:
מדרש תנחומא על הפסוק וילכו שלושת ימים ולא מצאו מים
דורשי רשומות אמרו: לפי שפירשו מדברי תורה שנמשלו למים, דכתיב: הוי כל צמא לכו למים (ישע' נה א), שלושת ימים. לפיכך התקינו נביאים וזקנים שיהיו קורין בספר תורה בכל שבוע שלושה ימים. קורין בשבת ומפסיקין אחד בשבת, קורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בחמישי ומפסיקין בששי, ולא יהיו שלשת ימים לעולם בלא תורה. ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך.
מפה אנו למדים על החשיבות של הקריאה בתורה.
התכנסנו הערב לא כדי לקרוא בתורה אלא לכתוב את התורה. בכל ספר תורה יש 304,805 אותיות הערב נכתוב את האותיות הראשונות "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ "
בספר התורה ישנם תרי"ג מצוות והמצווה האחרונה הכתובה בספר דברים הינה מצוות כתיבת ספר תורה שנאמר " ועתה כתבו לכם את השירה הזאת " . ספר דברים הינו הספר שעל ציר הזמן אורכו הקצר ביותר מבן יתר חומשי התורה . משה רבינו מתחיל את ספר דברים בא' בשבט ומסיים אותו ביום מותו בז' באדר סה"כ 37 ימים.
זיכני הקב"ה שביום זה א' בשבט שהוא ראש חדש שבט וגם יום פטירתה של אמא לחתום עם הסופר סתם על ההסכם לכתיבת ספר תורה ובעזרת ה' נזכה בעוד מספר חודשים להשתתף בטכס הכנסת ספר התורה לבית הכנסת.
הרעיון לכתיבת ספר תורה התגלגל אצלי בראש הרבה זמן וכמו שאומרים "חלומות מתגשמים"
קבלת התורה בהר סיני
וַיִּקְרָא יְהוָה לְמֹשֶׁה אֶל-רֹאשׁ הָהָר, וַיַּעַל מֹשֶׁה. (ספר שמות , פרק יט' פסוק כ )
ואמר רבי יהושוע בן לוי בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מה לילוד אשה בינינו אמר להן לקבל תורה בא אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם (תהלים ח, ה) מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה אמר לפניו רבש"ע מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם אמר לו אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה שנאמר (איוב כו, ט) מאחז פני כסא פרשז עליו עננו ואמר ר'. נחום מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו אמר לפניו רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים אמר להן למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם תורה למה תהא לכם שוב מה כתיב בה לא יהיה לך אלהים אחרים בין עמים אתם שרויין שעובדין עבודת גלולים שוב מה כתיב בה זכור את יום השבת לקדשו כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות שוב מה כתיב בה לא תשא משא ומתן יש ביניכם שוב מה כתיב בה כבד את אביך ואת אמך אב ואם יש לכם שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנוב קנאה יש ביניכם יצר הרע יש ביניכם מיד הודו לו להקב"ה שנאמר (תהלים ח, ב) ה' אדונינו מה אדיר שמך וגו' ואילו תנה הודך על השמים לא כתיב מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר שנאמר (תהלים סח, יט) עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות
מי שמעיין בקטע הזה שלך הגמרא נדמה שיש פה לכאורה "מרד של המלאכים בקב"ה !! , הקב"ה מזמין את משה לקבל את התורה והמלאכים מתנגדים !!
הבן איש חי מסביר את טענת המלאכים בצורה הבאה:
בידוע שהתורה נדרשת בארבעה אופנים – פ.ר.ד.ס