סיפור השתיקה של רב שימי לפסח

20/03/2013 19:51:24

סיפור השתיקה של רב שימי

היהדות מרבה לשבח את האדם הדבק בזכות השתיקה. לא במובן שאתה מסרב לתת עדות בבית המשפט אלא במובן של מיעוט הדיבור. יש לא מעט פתגמים שמעודדים את השתיקה על הדיבור, כמו למשל: 1. סייג לחכמה שתיקה

2. יפה שתיקה לחכמים

3. שלמה המלך הגדיל ואמר: גם אויל מחריש ( שתקן ) לחכם יחשב

4. מלה בסלע=מטבע כסף ( מחיר מלה אחת סלע ) שתיקה בתרי ( מחיר השתיקה שני סלעים )

והנה, כאשר אנו מגיעים לחג הפסח מתהפכות היוצרות וחכמים מצווים אותנו להרבות בדיבור בשבח יציאת מצרים. חכמים הגדילו לעשות כאשר חיברו את ההגדה לפסח והדגישו את הצורך לשאול שאלות ( השיר מה נשתנה ) הם מביאים ארבעה טיפוסים של בנים ושמים בפי כל אחד שאלה שונה ומציעים תשובה בהתאם לשאלה ובעיקר בהתאם לשואל ( על ארבעה בנים דיברה תורה ).

האר"י הקדוש אומר שמשמעות השם פסח הוא פה-סח, פה שמדבר ולכן מצווה לדבר על יציאת מצרים.

האם העידוד לשאול שאלות בפסח או להקשות קושיות שזה ברמה גבוהה יותר מאשר שאלות טוב לשואל או רע לשואל. כל מי שמתמודד עם קהל כמו למשל מורה ותלמיד או מנהל ועובד, הורה וילד וכו` מכיר את התופעה של המקשה

מבחינת הנשאל כשהוא יודע שיש לו בקהל אדם ששואל שאלות קשות או הרבה שאלות זה מחייב אותו להתכונן היטב לפני השיעור, לשקול את המילים שהוא אומר ולהעביר את המסר בצורה נכונה. מה עליו לעשות כאשר השואל חוזר ושואל שאלות באותו נושא או כאשר הוא שואל יותר מדי שאלות טובות.?

מבחינת השואל מעניין אותו לברר היטב את הסוגיה ולכן הוא לא מרפה עד שהנושא ברור לו כשמש בצהריים.

מתי זה עובר את הגבול עד שהשואל הופך להיות נודניק ?

רציתי להביא אחד מסיפורי חז"ל שמפוזרים בתלמוד ודרכה להאיר את הנושא הזה של שואל=נודניק ?

הסיפור לקוח מתוך מסכת תענית דף ט` עמוד ב`

רב שימי בר אשי היה מצוי לפני רב פפא והיה מקשה לו הרבה

יום אחד מצאו נופל על פניו ושמעו אומר:

הרחמן יצילנו מבושה של שימי

קביל עליה שתיקותא ותו לא אקשי

רב שימי היה תלמידו של רב פפא. הוא היה תלמיד בולט ואולי גם מצטיין מה שבטוח הוא היה מקשה המון על רב פפא. צריך להבין שדרך הלימוד בבית המדרש היה כזה שהשיעור של הרב לא היה פרונטלי וכל התלמידים היו צריכים לשבת בשקט ושלובי ידיים אלא השיעור היה דינאמי ותוך כדי הלימוד היו נשאלות שאלות לבירור הסוגיה. מעמדו של התלמיד הינו רב ( רב שימי ) כמו רבו ( רב פפא ) מבנה הכתה היה כזה שכולם ישבו בשורות או בחצי עיגול והתלמידים הטובים היו יושבים קרוב מאוד לרב המלמד. לשון הגמרא היא שרב שימי היה "מצוי" לפני רב פפא זאת אומרת הוא ישב מתחת לאף של הרב, הוא נשם והריח אותו. רב שימי כתלמיד טוב לא מרפה מרב פפא ומקשה עליו הרבה שאלות עד שמגיעים להבנה טובה של הנושא. והנה יום אחד רב שימי עובר ורואה את רבו נופל על פניו ונושא תפילה. כתלמיד טוב הוא מתקרב לרבו כדי ללמוד ממנו כיצד להתפלל ומה לבקש באמצעות התפילה. כששמע רב שימי את תפילתו של רב פפא, חשכו עיניו וצלצלו אוזניו. נושא תפילתו של רב פפא היה לא פחות ולא יותר הוא עצמו. הוא שומע את רב פפא נושא תפילה לקב"ה ואומר: "הרחמן יצילנו מבושה של שימי". נוסח התפילה מזכיר את החלק השלישי בברכת המזון שבו יש מספר בקשות המתחילות במלה הרחמן, כמו למשל: הרחמן הוא יתן שלום ביננו, הרחמן הוא ירפאנו רפואה שלמה וכו`. בקשתו/תפילתו של רב פפא נשמעת באוזניו של רב שימי כבקשה שמטרתה הפסקת שאלת השאלות והקושיות והוא גוזר על עצמו שתיקה במהלך השיעור ויותר הוא לא שואל שאלות.

איך אפשר להבין את הסיטואציה ?

נקודת מבט ראשונה

התלמיד שמעריך את עצמו כתלמיד מצטיין מבין שהקושיות שהוא מקשה על רב פפא מקשות על רב פפא לנהל את השיעור ויתכן שהרב חושש מאוד שמא לא יוכל להשיב לשואל וכך ימצא את עצמו נפגע מול התלמידים. הסיטואציה מאוד מוכרת לכל אחד ויש לכך שיטות שונות כיצד להתגבר על שאלה טובה שאין עליה תשובה מיידית. מתוך הבנה כזו החלטתו של התלמיד הינה לטובת הרב.

נקודת מבט שניה

השאלות הרבות שהוא שואל בשיעור אינן מתפרשות בצורה חיובית שמטרתה בירור הסוגיה אלא כטורח על קהל השומעים ואולי גם על רב פפא וכל בקשתו של הרב הינה להציל את רב שימי מבושה כי השאלות שהוא שואל לא מעידות על חוכמתו של רב שימי אלא ההפך והרב פונה בתפילה לקב"ה שלא תיגרם לרב שימי עוגמת נפש לכשייוודע לו מה חושבים עליו יתר התלמידים. הרב חושש מפליטת פה מהירה שתסגיר את דעתו המקצועית על השואל ויבייש אותו לפני כל התלמידים.

לא משנה מה הפרשנות הנכונה, התוצאה היא אחת – התלמיד גוזר על עצמו שתיקה. חסרים בסיפור הזה פרטים שיעידו כיצד התמודדו הרב והתלמיד עם השינוי הבולט שחל בהתנהגות של רב שימי. האם הרב בירר את פשר השתיקה של התלמיד ? מה הם המניעים לכך ? האם התלמיד פנה לרב "בשעת מחנך" לברר את פשר תפילתו. היינו מצפים שהגמרא תאיר לנו את ההמשך אבל כמנהגה הגמרא נותנת לנו להישאר עם הדילמה ומאפשרת לכל אחד לפרש את הסיטואציה מתוך יכולתו והבנתו. המסקנה מהסיפור הזה היא שעל השואל ועל המורה לאמץ לעצמם כללי התנהגות ברורים. המלמד צריך לדעת לכוון את השואל להשתמש במינון נכון של השאלות ולהוביל את התלמיד למטרה ברורה תוך כדי שמירת כבודו הוא.

התלמיד צריך לדעת לא לגלות כוחניות גדולה מדי כדי להתבלט מבחינה מקצועית כי התוצאה עלולה להיות שלילית ולשמור מכל משמר על כבודו של המורה.

אז מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?

קורא נכבד

השקעתי זמן ומחשבה בכתיבת המאמר , אשמח לקבל התייחסות או לכל הפחות תעשו "לייק" שאני אדע שהיה לכם נחמד .